הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

באישון ליל שבת, נולדה ענבר שלנו, לא לפני שלימדה אותי עוד כמה שיעורים בשחרור בדרך:

03/08/2016

לפני כמעט שבועיים, כתבתי את תקופת ההמתנה שלפני הלידה. על הצורך בשליטה ובשחרור, באמונה בעוברית הקטנה שתבוא בזמן הכי טוב (לה).

ואכן, שלושה ימים אחרי, באישון ליל שבת, נולדה ענבר שלנו, לא לפני שלימדה אותי עוד כמה שיעורים בשחרור בדרך:

אחרי שבצהרי שישי יצאנו מביקורת בבית החולים עם ידיעה שאין התקדמות לקראת לידה, ושהעוברית במנח ראש בטוח ונינוח, נסענו הביתה. ב22:30 פקעו פתאום המים בקול תרועה רמה ובעוד הדודה- הבייביסיטר המיועדת בדרכה, אנחנו יצאנו לבית החולים (כשבינתיים חברה אחרת שומרת על הילדים הישנים, לא לדאוג). כל הדרך לבילינסון ירידת המים נמשכת, במוניטור אין צירים. באולטרסאונד מחפשת הרופאה ומבשרת, ספק לעצמה ספק לנו- “אין לי פה ראש” (לקהל הרופאים בין הקוראים- אנא הקפידו על טרמינולוגיה מרגיעה יותר כשהפציינט בחדר, “אין ראש” זה לא משהו שהריונית הייתה רוצה לשמוע- לא בהקשר של דעאש, ובטח לא בהקשר של העובר שלה!) לא עברה חצי דקה וצמד המילים הדרמטי *ניתוח קיסרי* כבר התעופף בחלל החדר.

לקח לנו כמה דקות לעכל, ולא אגזים אפילו אם אומר- להתאבל על הלידה שרציתי ולא תהיה (הפעם). בינתיים המליצו נשות הצוות הרפואי על היפוך, תוך שהן מסייגות שסיכוי נמוך שזה יעבוד כיוון שלא נשארו הרבה מי שפיר. חשבנו יחד על האופציות,  אהובי ואני, והחלטנו להקשיב לקטנה, שכנראה רוצה להגיע לעולם בדרכה הייחודית, ושאל לנו להפעיל עליה לחץ מיותר בהיפוך. שחררנו אותה. בתוך תוכי דיברתי איתה ושחררתי אותה מריצוי- שלנו, של הצוות הרפואי, והלאה בהמשך חייה. אפשרנו לה לבוא בדרכה שלה תוך ידיעה ברורה והבטחה שנשמור עליה מכל משמר ונעשה הכל כדי שהדרך שהיא בוחרת תהיה מיטבית ומוצלחת. באותו רגע עברה בי צמרמורת של ידיעה, כזו שמגיעה ברגע שאתה מרגיש בבטן שהגעת להחלטה הנכונה.

הגעתי לחדר הניתוח וגם שם ניסו לשכנע אותי לנסות היפוך, ולמרות שלשנייה ערערו את בטחוני, החלטתי לעמוד בהחלטה שקיבלנו, תוך שאני משחררת גם את עצמי מהצורך לרצות את הצוות. על חוויית הניתוח לא ארחיב כאן, רק אומר שהייתה שונה בתכלית מכל מה שציפיתי מהלידה הזו להיות. במהלך הניתוח התרחשה דרמה מסוימת, שאנחנו יודעים עליה מעט מאוד אבל פרצופי הרופאים מעבר לפרגוד נראו מודאגים. העיקשת כנראה לא ממש רצתה לצאת ובכמה שניות הראשונות לאחר הוצאתה (שניות שנדמו לנו נצח) גם לא נשמע בכי. הקלה אמיתית באה בשניות שאחרי, בצליל הבכי הראשון.

סוף טוב הכל טוב, עשרה ימים אחרי ואני כבר (כמעט) כמו חדשה. נותנת לענבר ללמד אותי איך להיות אמא שלה, כי זה אף פעם עוד לא הייתי. אני יודעת כבר חמש שנים להיות אמא של איתמר, וגם בלהיות אמא של מעיין כבר יש לי שלוש שנות ניסיון, אבל אמא של ענבר עוד אף פעם לא הייתי. בעוד כמה ימים ימלאו לי 37. את המתנות שלי כבר קיבלתי.

ברוכה הבאה למשפחה, ענברולי. ברוכה הבאה לעולם.

.IMG-20160728-WA0002

 

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

 

נהניתם? מוזמנים לעקוב אחרי כאן בסלונה או לעשות LIKE (וגם Share, למה לא?) לדף הפייסבוק של הבלוג “גשרים

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה