הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

13/02/2015

לא יכולה לישון עכשיו.

חמש בבוקר, הקטנה הרגע סיימה את הבקבוק הלילי, הגדול כבר מזמן נדד למיטה שלנו, ע’ ישן היטב, שלושתם חמימים וטריים. בחוץ חורף כמו שאני אוהבת- ברקים ורעמים וגשם ישר, שקט. ואני לא יכולה לישון. מתרגשת כמו ילדה כי כבר יום שישי, נזכרת במשפש שאמר איתמר אתמול, והלב שלי קופץ משמחה ונוחת מרוסק על הרצפה בשניה אחת. 24 שעות אחורה, חמישי בבוקר. אנחנו מתעוררים במיטה שלנו- ע’ אני והנודד, ואני מחבקת ומנשקת אותו כשהוא בשלבי ההתעוררות הארוכים שלו (לפעמים אני חושבת שיש לי טינאייג’ר קטן בבית). איתמר מרוח עליי, מתמסר לנשיקות והחיבוקים שלי ולפתע אומר “אמא, כשאת מנשקת אותי הלב שלי מתמלא אהבה“…. נמסתי. פשוט כך. איך הילד הזה- עוד לא בן ארבע, יודע להביע את עצמו כל כך טהור, כל כך נקי ונוגע! הלב שלי קופץ ממקומו למשמע המשפט הזה ואני באופן אוטומטי רוצה להרים טלפון לאמא ולספר לה. אולי אפילו באוזני רוחי כבר שמעתי אותה נמסה איתי…. והלב- טראח! מתרסק.

איך את לא פה עכשיו אמא? איך ככה נעלמת לי? איך ככה הלכתם כולכם והשארתם אותי עם לב מלא מלהכיל וכואב מלספר?

לעיתים רחוקות אני מרשה לעצמי לכעוס עליהם על שככה הלכו לי שלושתם ולקחו אתם כל כך הרבה. ואיך הם מפספסים ככה את שני הפלאים הקטנים שלי, עם הלב הענק והשכל החריף? איך ככה השארתם אותנו מיותמים אחרי שכל כך חיכיתם להם?!

אני יודעת, הכעס לא מקדם, יודעת שאף אחד מהם לא ממש בחר ככה למות פתאום ובגיל כל כך צעיר, יודעת את כל החרא הזה.  ובכל זאת- איך אפשר שלא לכעוס?

קולטת שוב פעם (בכל זאת רק חמש בבוקר) שהיום ה13.2. יום הפטירה של אחותי. החוליה הראשונה בשרשרת האובדנים שלי. מה ידעתי אז על מה שהחיים עוד ילמדו אותי? מי חשב שאהפוך כך למומחית באובדן ויתמות? מה ידעתי את על שבריריות החיים, על כוחן של מילים, על כמה כאב יכול הלב שלי לספוג ולהמשיך לנוע, ליצור, לחיות? לא ידעתי דבר מכל אלה, והלוואי והייתי נשארת באי הידיעה.

מאז, ובעיקר בשלוש וחצי השנים האחרונות- כל דבר קטן מגרד שוב ושוב את הפצע, כל סיפור פרידה היא כמו פומפיה בבשרי.   בכל פעם שהלב מתמלא עד גדותיו באושר הוא גם רגע כואב כל כך. כל חג הוא עוד יום זיכרון קטן, עוד יום שצריך רק לעבור מבלי להישבר, עוד יום. אבל יותר מכל, אלה הרגעים הקטנים שמכים בי. שיחות הטלפון בשישי, לבוא הביתה לסוף שבוע, הבדיחות שלנו, הפרצופים של אבא, אפילו דברים קטנים שעיצבנו אותי אצלכם. התייעצות על מתכונים, על אימהות (מה כבר הספקנו אמא בשבעה חודשי אימהות וסבתאות? מה כבר הספקת אבא בשבעה שבועות של סבאות מאושרת עד הגג?) צריכה עדיין את המבט המתפעל שלכם, את החיבוק והעצה, את המילים שלכם. את שיחות הטלפון, והברכות המרגשות ליום ההולדת והחגים. זקוקה לכם עדיין. אזדקק לכם תמיד.

לאט לאט, אבל מהר משחשבתי, לומדת לחיות בלי.

עוד יום

מילים: רחל שפירא

לחן:מתי כספי

בחריפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
ובצפיפות הזאת 
עוד יום, עוד יום. 

החזאי מוסר את התחזית 
משקעים, שינוי זרימה ורוחות תזזית 
ויש כאן מקום לדמיון 
עוד יום, עוד יום. 

בהשתקפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
בהיחשפות הזאת 
עוד יום, עוד יום. 

המלאכה מרובה והזמן קצר 
ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר. 
אמצע הדרך 
ויש גם בזה ניסיון 
עוד יום, עוד יום. 

לא להתמעט וגם לא להימלט 
ותמיד לשאוף ללכת הלאה 
ללכת זה אומר: לא להסתלק 
כן, כוונתי לומר: לא להסתלק 
אמצע הדרך 
ויש גם בזה נסיון 
עוד יום, עוד יום. 

בחריפות הזאת 
עוד יום, עוד יום 
בציפייה לטוב 
עוד יום, עוד יום.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה