הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

הזיכרון שלי גרוע. אני שוכחת למי סיפרתי מה ומתי, שוכחת לסיים דברים שהתחלתי או להתחיל דברים שהבטחתי. אבל מה שהכי מפחיד אותי- שוכחת רגעים. לא תמיד זה היה כך. אולי כי הייתי פחות עמוסה, אולי כי הייתי יותר מאורגנת, ואולי סתם לא שמתי לב לזה כי המחיר של זה היה זניח. הכתיבה נוצרת את הרגעים הנשכחים האלה, ובקריאה חוזרת אני יכולה להתבונן בעצמי בדרך שעברתי בזכותה, ובזכותי גם.

25/01/2016

היום לפני שנה, אולי אפילו ממש בשעה הזו, התחלתי לכתוב. פשוט כי החלטתי, וזה נשטף ממני החוצה. עם הרבה דמעות נשטף, והרבה פעימות חסרות. לא מתוך צורך של הסיפור שלי להתפרסם, לא מטעמן של תובנות גדולות או ידיעה לאן זה יוביל, אלא כי הוא היה צריך לצאת ממני.

מתוך כאב גדול ותחושה שאין בעולם מי שיבין אותי באמת, התחלתי לפרוט את געגועיי וכאביי, למלא את כל הריק הזה במלל, בסמליות, ולהאיר את הפינות החשוכות, היומיומיות לכאורה, של האובדנים שמלווים אותי. מתוך התחושה שהשילוש הקדוש של עבודה-ילדים-זוגיות לא משאירים מקום אמיתי וכנה להתאבל, לפגוש את עצמי בצערי ולהתמודד עם האין,  ביקשתי ויצרתי לי בועה ובה ניסחתי לעצמי במילים את כל התחושות שנאספו עד עכשיו רק בליבי ובשיחות סגורות ופרטיות.

די מהר הצטרפו עוד קוראים, הזדהו עם הקושי, עם הצער, עם הגעגוע. חלקם גם הזכירו לי דברים ששכחתי. המילים שלי התחילו להיקרא ולעבור בין הרבה זוגות עיניים ולפעום בהרבה לבבות. לאט לאט כבר הייתי פחות לבד, וגם העזתי להיחשף יותר- בשמי, בפרטים אישיים, בין שכנים ומכרים רחוקים יותר, בין זרים ובין בני משפחה קרובים.

קיבלתי תגובות רבות, נחשפתי לקהילות וכיוונים והלכי רוח שמעולם לא הכרתי, וגם הגעתי למקומות ששמעתי אודותיהם אבל נמנעתי מלהתקרב. ובעיקר- הגשתי את נשמתי על מגש, לכל מי שרק רוצה לקרוא, וקיבלתי את עצמי בחזרה.

הזיכרון שלי גרוע. אני שוכחת למי סיפרתי מה ומתי, שוכחת לסיים דברים שהתחלתי או להתחיל דברים שהבטחתי. אבל מה שהכי מפחיד אותי- שוכחת רגעים. לא תמיד זה היה כך. אולי כי הייתי פחות עמוסה, אולי כי הייתי יותר מאורגנת, ואולי סתם לא שמתי לב לזה כי המחיר של זה היה זניח. הכתיבה נוצרת את הרגעים הנשכחים האלה, ובקריאה חוזרת אני יכולה להתבונן בעצמי בדרך שעברתי בזכותה, ובזכותי גם. 

אז מה בעצם אני רוצה לומר? תכתבו, תצלמו, תציירו, תשירו, תנציחו. חפשו את המקום שתוכלו לקרוא לו בועה והתרווחו בו. מה הכי גרוע שיכול לקרות? מקסימום תפגשו את האדם שאתם הכי מפספסים רוב הזמן.

shutterstock 1 year

צילום: shutterstock

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים,
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ.
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה “יַעַר”.
מֵעַל הַנְּיָר אוֹרְבוֹת לְזִנּוּק
אוֹתִיּוֹת, שֶׁעֲשׂוּיוֹת לְהִסְתַּדֵּר לֹא טוֹב,
מִשְׁפָּטִים מְכַתְּרִים
שֶׁלֹּא יִהְיֶה מֵהֶם מִפְלָט.
בְּטִפַּת דְּיוֹ יֵשׁ מְלַאי גָּדוֹל
שֶׁל צַיָּדִים עִם עַיִן עֲצוּמָה,
מוּכָנִים לָרוּץ מַטָּה בַּמּוֹרָד הַתָּלוּל שֶׁל הָעֵט,
לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה, לְהִתְכּוֹנֵן לִירִיָּה.
שׁוֹכְחִים שֶׁאֵלֶּה אֵינָם הַחַיִּים.
כָּאן, שָׁחֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, שׁוֹלְטִים חֻקִּים אֲחֵרִים.
עִפְעוּף הָעַיִן יִמָּשֵׁךְ, כְּכָל שֶׁאֶרְצֶה,
יַרְשֶׁה לְחַלְּקוֹ לִנְצָחִים קְטַנִּים
מְלֵאִים כַּדּוּרִים שֶׁעָצְרוּ בִּמְעוֹפָם.
אִם אֲצַוֶּה, כְּלוּם לֹא יִקְרֶה כָּאן לָעַד.
עָלֶה לֹא יִפֹּל שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי.
גִּבְעוֹל לֹא יִתְכּוֹפֵף תַּחַת נְקֻדַּת פַּרְסָה.

וּבְכֵן יֵשׁ עוֹלָם כָּזֶה,
כָּפוּף לְגוֹרָל שִׁלְטוֹנִי?
זְמַן שֶׁאֲנִי קוֹשֶׁרֶת בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת סִימָנִים?
קִיּוּם שֶׁסָּר תָּמִיד לְמָרוּתִי?
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ.
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.

 

נהניתם? רוצים עוד? מוזמנים ללחוץ like  (או share, למה לא?) לדף הפייסבוק של הבלוג “גשרים“, או עיקבו אחרי כאן.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...