הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

בעולם שבו החלומות המופרכים שמורים לילדים ומציאות היא משהו (אפרורי) של מבוגרים – כמה מקום באמת יש לנו לעוף על עצמנו, להשתוקק מכל הלב, לפרוץ תקרות זכוכית, לחיות בסרט?

23/11/2015

לעולם לא אשכח את השיחה ההיא. זה היה לפני שנה בערך, כשנסענו באוטו חזרה מהגן, ואיתמר סיפר עוד סיפור (אמיתי, אלא מה!)כמו הרבה דומים לו בתקופה ההיא: הוא שחה בים, פתאום הגיע כריש, שרצה לאכול אותו, אבל איתמר גבר עליו ורכב על גבו, עד שסבתא דליה (אימי ז”ל), הגיעה והצילה אותו. נשבעת שניסיתי להתאפק, אבל הביבליותרפיסטית שבי לא נתנה לי. שיתפתי אותו בתחושה שלי שבהרבה סיפורים סבתא דליה מצילה אותו, “ממש כאילו היא שומרת עלייך”, אמרתי. “אבל אמא באמת היא שומרת עלי” ענה איתמר בנונשלנטיות אופיינית. וזהו. בזאת הסתיימה השיחה בעניין. ואני נשמתי לרווחה- הילד שלי מסתובב בעלם בתחושת ביטחון, בידיעה ברורה שיש מי ששומר עליו. לא משנה איך נקרא לזה- מלאך, סבתא דליה, סבא איציק, כרוב חמוץ. זה שם.

אחרי שסיימתי לנשום לרווחה חיפשתי את הנקודה הזו בי. הנקודה השקטה, הבטוחה, המוגנת מפני כל כריש. אני עדיין מחפשת. ולמרות שאני ממשיכה להתבונן בהשתקפות שלי שניבטת מעיניהם, אני לא מצליחה למצוא- באיזה שלב הפסקתי אני להיות כל יכולה? האם אי פעם הרגשתי כך בכלל? בעולם שבו החלומות המופרכים שמורים לילדים ומציאות היא משהו (אפרורי) של מבוגרים – כמה מקום באמת יש לנו לעוף על עצמנו, להשתוקק מכל הלב, לפרוץ תקרות זכוכית, לחיות בסרט?

האם מי מאיתנו יכול לשים את האצבע על הרגע בו הפסקנו להרגיש שמגיע לנו את הכי טוב, סתם כי בא לנו? למה בעצם השתכנענו כל כך בקלות שלהיות גדול משמעו לוותר, להתפשר, ובעיקר- להיזהר במשאלותינו? ולמה אחרי ששנים חינכו אותנו להיזהר, לא לבקש יותר מדי, להסתפק במה שיש, ולכלוא את רצונותינו בתוך תבנית למה גם כהורים אנחנו מנסים “לביית” את הרצונות של ילדינו באמירות כמו- “מה שיוצא אני מרוצה”?

הצריך הזה    - לחצו כאן לשמיעת השיר
יהונתן גפן/יוני רכטר

צריך לקום מהמיטה,
צריך לגמור את החביתה.
צריך לצחצח שיניים.

צריך להסתפר,
צריך להיזהר,
צריך לנוח בצהריים.

צריך לסדר את החדר,
צריך לעטוף את הספר,
צריך לשמוע בקול ההורים.

צריך להתרחץ,
צריך להתאמץ,
צריך להכין שיעורים.

צריך ללעוס לאט לאט,
צריך להיות נחמד,
ולהגיד לאן אתה יוצא.

צריך וצריך,
ומרוב שהצטרכתי -
כבר שכחתי
מה אני רוצה.

אם יהונתן גפן היה כותב את השיר הזה היום, הוא כנראה היה מחליף את המשפט האחרון ב”מה בא לי”. אם מצליחים להציץ מעבר לענני הייאוש ההורי ממטבע הלשון הזו,  יש משהו מעורר קנאה בניסיונות שלהם לשלוט בעולם על ידי הטיעון (המנצח) “בא לי”. אותו הבא-לי המעצבן כל כך, הקפריזי, הלא מתפשר.  היכולת הזו שלהם, להתעקש על כל שטות כאילו היא הרת-גורל, היא פשוט מעוררת הערצה.

ובכן, בא לי גם! בא לי להיות מסוגלת לתת גם לעצמי את המקום הילדותי, הכנה והבלתי מתפשר הזה, בא לי להגיד בקול, קודם כל לעצמי- גם אני כל יכולה! גם אני שמורה ומוגנת וחופשיה לעוף, לשוט ולרכב על כריש.

עכשיו רק צריכה להזיז לי את עצמי מהדרך.

 

superman

 

צילום: shutterstock

נהניתם ורוצים עוד? מוזמנים לעקוב אחרי כאן או לעשות LIKE (וגם Share למה לא)? בדף הפייסבוק “גשרים ולקבל ישירות את כל הפוסטים

 

 

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה