הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

ארבע שנים ללכתה של אמא, שאחד השיעורים הגדולים שלמדתי ממנה הוא שיש אינספור דרכים לזכור, ואינספור דרכים לכאוב. אבל יש גם דבר אחד שהיא לא לימדה אותי ואני כבר יודעת-

15/10/2015

ביום ראשון הקרוב זה יהיה ארבע שנים בלעדיה. ארבע שנים לפעם האחרונה שהרחתי אותה, שליטפתי את העור הרך שלה, ונישקתי את מצחה, שהיה כבר בריח הספטול הלימון-אלכוהולי של בית החולים. ארבע שנים מאז שהתחננתי אליה לחזור, לא לוותר עלינו, לא להרים ידיים. ארבע שנים מאז שהבנו שכוחותיה כבר לא יעמדו לה הפעם. ארבע שנים מאז הלוויה המכושפת שלה, בה ירד גשם זלעפות כזה שכבר מזמן לא ירד בעמק, רק כדי שנלך כבר ונעזוב אותה בשקט.

כמה יכול לקרות בארבע שנים וכמה יכול לקפוא כאילו לא חלף רגע. כמה מילים חדשות, צעדים ראשונים, הריון, לידה, נכדה כל כך דומה לה שלא הכירה, נכד ראשון שבקושי הספיקה.  אריזת בית ילדותי בארגזים, נסיעות למקום שפעם היה בייתי, מאבקי כוחות משפטיים, רגעי-חיים.

בשלוש השנים שעברו עד כה, לא עמדו לי האנרגיות לארגן אזכרות. בחרתי להתמקד בחיים ולוותר על טקסים והפקות. אבל בשנה שעברה, כשחזרתי עם אהובי מבית הקברות, החלטתי שאני רוצה ושאפשר גם אחרת.

אז השנה ביום פטירתה, נתכנס בבית ילדותם של ילדיי – הבית שאימא לא ראתה מעולם, עם הנכדים שלא זכתה להינות מהם, עם האחיינים שמתגעגעים כל כך, והאחים שכואבים את לכתה. נשב יחד, המשפחה המחבקת שלנו- זו שבזכותה אנו עוברים את כל התלאות האלה ונשארים עם כוחות, באהבה גדולה, דאגה, הרבה שמחה, ומסירות אין קץ. וכל אחד יביא איתו מאכל שמסמל בשבילו את אימא, את אחד מהדברים שתמיד מזכירים לו אותה. זו תהיה ארוחה עשירה ומלאה, גם בטעמים וריחות, גם בגעגוע וקושי, ובהרבה זיכרונות. אבל בעיקר מלאה בקולות של צחוק ילדים.

היום אני מבינה, שאחד השיעורים הגדולים שלמדתי מאמא שלי, הוא שיש אינספור דרכים לזכור, ואינספור דרכים לכאוב. אבל יש גם דבר אחד שהיא לא לימדה אותי ואני כבר יודעת: יש רק דרך אחת לבחור בחיים, אבל לבחור בהם באמת, והיא- לא לוותר על השאר. לא להילחם בכאב, אבל גם לא לתת לו להחליף את מקומם של החיים.

אז הנה, אנחנו עוזבים אותך בשקט אמא, אבל תמיד נתגעגע ואף פעם לא ניתן לך לעזוב אותנו. נמשיך להחיות אותך שוב ושוב- בריחות, בטעמים, בסיפורים. בוחרים בחיים.

IMG_1002

 

אמא ואני.

 

 

רוצים עוד? מוזמנים לעקוב אחריי כאן או לעשות like  בדף הפייסבוק “גשרים” ולקבל את כל הפוסטים ישירות אליכם.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה