הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

 

אחרי הכל, מה אנחנו אם לא אוסף הזיכרונות שיישאר מאיתנו? קומץ האנשים בהם נגענו, המילים אותן כתבתנו ואמרנו. ואלה שלא.

בסוף ישבו כך וכך אנשים על כך וכך ספות עם כך וכך אלבומים ויספרו שהיינו ועשינו ואמרנו וחלמנו והספקנו. או לא.

אחר כך האנשים יתפזרו איש איש לחייו ואנחנו נישאר זיכרון. לאט לאט גם זה ילך ויתקהה, והזוכרים אותנו ייעלמו גם הם ויהפכו בעצמם לזיכרון.

ועם כל זוכר כזה שהולך לעולמו, גם הזיכרון שלנו ידהה, וילך, וידהה.

ולמה בעצם אני מספרת את זה?

כי עמיחי (עמי) בן דודו של אבא שלי נפטר בצאת ראש השנה, אחרי שנים של מחלה. ובדרך לנחם את משפחתו האבלה הבנתי שוב, שאני כמעט לא יודעת עליהם כלום. או לפחות לא זוכרת. בילדותי לא בילינו הרבה יחד, והמעט שנחרט בזיכרוני מעורבב ומעורפל. הזיכרונות שיש לי בקשר אליו הם בכלל לא שלי – רובם זיכרונות ילדות של אבא שלי איתו. ובכל זאת, את רוב הדרך הארוכה לשם נהגתי דרך הדמעות (מיומנות שנזדמן לי לפתח היטב במהלך חיי). וכמו כל מי שבוכה באירועים כאלה, בכיתי בעיקר על עצמי. ועל הוריי, שהופכים אט-אט לזיכרון של פחות ופחות אנשים.

 

 

roses

(צילום: shutterstock)

יהודה עמיחי החכם כתב:

“….ומי יזכור? ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם,
משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה
באטימה מוחלטת, ביבוש ובחניטה
אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא
לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת
לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזכרון….”

(מתוך השיר: “ומי יזכור את הזוכרים” שפורסם בספר “פתוח סגור פתוח)

הפעם האחרונה שראיתי את עמי הייתה לפני כמעט שנה, כשכבר היה חולה ועייף. הוא בא אליי הביתה עם אחותו המסורה שלומית, שטיפלה בו ודאגה לו. היה להם חשוב לבוא אלינו ואני שמחתי שהם היו נחושים כל כך ובאו למרות המרחק והקושי. הילדים שמחו להיות בחברתם (אחרי כמה דקות סמליות של מבוכה) ואני נהניתי לשמוע את סיפוריו של עמי על אבא ועל חוויות ילדותם המשותפת. הקשר בינינו לא היה הדוק מעולם, ולצערי גם לאחר הביקור הזה לא דיברנו שוב. אבל הזיכרון הנעים הזה, של עמי בביתי, והריבה הטעימה שהביא איתו, יישאר לתמיד.

ואני שואלת את עצמי, אולי השכחה והזיכרון אינם אויבים בכלל, כי אם משרתים זו את זה, ואת כוחם של החיים הממשיכים.

כי אולי, אחרי הכל, מה שיישאר מאיתנו הוא אותו טעם שהשארנו במעמקי השיכחה, במקום בו נשמרים ריחות וטעמים.

נוח בשלום על משכבך, עמי. ודע, שאצלנו בבית השארת טעם מתוק.

עדי

 

 

 

 

מעניין? נוגע? רוצים לקרוא עוד? מוזמנים לעקוב אחריי כאן בסלונה, או ללחוץ Like ולהצטרף לקוראי בעמוד הפייסבוק “גשרים”.

 

 

 

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה