הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

זה לא פוסט אופטימי ומואר. זה פוסט כאוב על געגוע. זה פוסט על רגעים שכל הנקודות הזוהרות בחיי מוסטות הצידה, ואני נשארת רק עם חשכת הילדה הכואבת, המפחדת לשכוח ולהתרגל, המתגעגעת. רגעים שבהם נשמטים כל ה”אבל תראי איזה יופי הצלחת ל-”, וה “איזה מזל שלפחות יש לך….” וכל מה שנשאר לך בידיים זה זיכרון המגע וכאבי הפאנטום במקום שהוא היה.

10/09/2015

כבר חשבתי שהתרגלתי להיות יתומה, אני קולטת פתאום, בשנייה שזה מכה בי. הרי אני כבר לא במתח שבועיים לפני החג, כבר לא חושבת בחרדה על איך יהיה לשבת לשולחן בלעדיהם. אני כבר לא עוצרת לחשוב איפה היינו חוגגים אם רק היו פה.

אבל אז אני יוצאת מהבית ומסביבי , נו טוב… העולם. בסופר אישה צעירה בהריון, אמא שלה לידה דוחפת עגלה ומעמיסה עליה עוד ועוד דברים. “אוי מאמוש, הנה השוקולד הזה שתמיד הייתם אוכלים אצל סבתא, זוכרת?” “בואי נקנה גם סודה, זה יעשה לך טוב לצרבות”. ובחנות הבגדים סבתא עם ילדה קטנה, היא קונה לה סרט לשיער ונעלי בובה שיתאימו לשמלת החג. ובטלפונים, ברחוב, אנשים מדברים על האבא העקשן שלא מוכן לוותר על הגפילטע פיש למרות שאמא כבר בקושי עומדת על הרגליים, והמריבות המשפחתיות אצל מי לחגוג הפעם ומי מכין מה. ואצלי הלב נצבט, ובעייני רוחי אני שוב עומדת מול הקברים שלהם, שוטפת מעליהם את האובך של הימים האחרונים, ונשכבת לידם, רק לקצת זמן, רק כדי להיות קרובה.

זה לא פוסט אופטימי ומואר. זה פוסט כאוב על געגוע. נכון. אני לא לבד, ובוודאי לא בודדה, אבל להיות יתום זה להיות תלוש, וזה לתמיד וכל הזמן, אבל הכי מחוספס עכשיו. זה פוסט על רגעים שכל הנקודות הזוהרות בחיי מוסטות הצידה, ואני נשארת רק עם חשכת הילדה הכואבת, המפחדת לשכוח ולהתרגל, המתגעגעת. רגעים שבהם נשמטים כל ה”אבל תראי איזה יופי הצלחת ל-, וה “איזה מזל שלפחות יש לך….” וכל מה שנשאר לך בידיים זה זיכרון המגע וכאבי הפאנטום במקום שהוא היה.  באותם רגעים אני לא אמא של, או אישתו של או המטפלת של. באותם רגעים אני רק יתומה. והכל נבלע לתוך הבור הפעור הזה.

ואולי אחרי הכל, אני צריכה להודות לאובך החולי והלח הזה, שמשרה פה אוירה אפוקליפטית וסוגר את כולם במזגנים, על כך שלכמה ימים מיסך ממני את התמונה הבהירה והמכאיבה של החג המתקרב, והפך את ימי החג שבאויר לימי חול.

מציג את 2015-09-10 13.36.19.jpg

בתמונה שעל שולחן הכתיבה שלי, אני ואמא בגן הפעמון, ירושלים, תחילת שנות השמונים. אני דומה כל כך לה, שמי שמכיר אותי כיום מתבלבל לרגע ולא מבין מי היא הילדה הבלונדינית שבזרועותיי ומתי היה לי שיער כהה כל כך. לפני כמה שנים הגדלתי את התמונה ונתתי אותה מתנה לאמא ליום ההולדת. על המסגרת כתבתי- “לאמא באהבה, מאז ולתמיד”, כשאני מסתכלת בה היום, מודעת היטב לדמיון בינינו, אני שואלת את עצמי- האם בהבטחה הזו לאמא הבטחתי גם לעצמי – להשאיר ולשמור את הילדה הקטנה והמוגנת שבתמונה?

 

בימים כתיקונם, אני מנסה לעמוד בהבטחה הזו, אבל בימים כמו היום, אני עושה לילדה הקטנה מקום לידי, מושכת את השמיכה מעלינו ופשוט נותנת להם לעבור מעל.

איתמר וסבתא דליה בראש השנה 2011

אמא שלי, עם בכורי איתמר, בכור נכדיה, והיחיד שנהנתה מכמה חודשי חסד איתו. ראש השנה, 2011

 

 

 

התעניינתם? רוצים לקרוא עוד? מוזמנים לעשות like לדף הפייסבוק של הבלוג “גשרים” ולקבל את כל הפוסטים שהיו ושיבואו.

או לעקוב אחרי כאן, בסלונה.

עדי.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה