הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

“התחלות וסופים מרגשים אותי. בינן לבינם, אני מחכה לאחד מהם שיגיע.” את השורה הזו כתבתי כבר לפני כמה חודשים. מאז היא שוכבת לי בתיקיית הטיוטות של הבלוג, מחכה לשעת כושר לצאת לאור.

15/12/2015

התחלות וסופים מרגשים אותי. בינן לבינם, אני מחכה לאחד מהם שיגיע.

לפני כמעט חודש, נסעתי לסוף שבוע ארוך של בנות בבולגריה. שבע חברות, שכנות מזה שנתיים סה”כ, לבקר שכנה שמינית שהתרחקה מאיתנו עד לשם. היה כייף גדול. צחקנו מלא, אכלנו לא רע, ובעיקר התנתקנו לכמה ימים מהבית-ילדים-כביסות ונהנינו מחברה נשית. וכנשים, התמקדנו בעיקר בקניות. וכשאני אומרת התמקדנו אני מתכוונת- הן התמקדו. אני מהר מאוד מיציתי את המסע בקניון והרגשתי שאני מפספסת את המטרה. אז במקום לחרוש את הקניונים הבאמת זולים ולהתמסר לחוויית מסע הקניות, ישבתי בחלק מהזמן עם החברה הגולה והשלמנו פערים בזמן ששאר החברות עוברות חנות-חנות מדף-מדף בקניון.

טוב, נו… זה הסיפור שסיפרתי לעצמי באותו הזמן: “קניונים מתישים אותי”,  ”מסע-קניות זה לא בשבילי”, “זה ריק מתוכן”. ואלו רק חלק מהתירוצים שמכרתי לעצמי, וגם קניתי אותם בהתלהבות של אמא טרייה במחלקת ילדות בH&M. כשלמעשה האמת הפשוטה הייתה- לא הצלחתי להתמסר לחופש. שקעתי במצב מחשבה הישרדותי, שיש לו אחיזה מסויימת במציאות אמנם, אבל אני, בשם הפסאודו-עקרונות שלי, לקחתי אותו לקצה; לפני הנסיעה הצבתי לי למטרה- לא לחרוג מסכום הכסף המזומן שלקחתי, ולקחתי סכום מצומצם. כבר אז ידעי שאני מגבילה את עצמי, ועדיין בחרתי לדבוק במכשלה העצמית הזו. וכך, במקום שהמטרה שלי תהיה ליהנות מחופש, ממחירים זולים ומחוויית קניות אולטימטיבית (טוב, כמעט, סופיה זה עדיין לא ניו-יורק….) המטרה שלי הפכה ל-להצטמצם ככל האפשר.

כשחזרתי הביתה ופרקתי מזוודה, התעצבתי מאוד להבין שהצמצום הפיננסי שגזרתי על עצמי גרם לי גם לפספס את חוויית החופש. כמובן שאני לא חושבת שחופש=בזבוז או הוצאות חסרות שיקול דעת, וגם לא שקניות מייצרות אושר או חופש, ברור שזו רק אשליה, אבל יש משהו בהתמסרות הזו, בחיוניות הזו שהחברות איתן נסעתי כן איפשרו לעצמן לחוות שעורר בי קנאה ובעיקר העלה את השאלה- עד כמה אני מונעת מעצמי חוויות חיים נוספות, והאם אני למעשה קמצנית של חוויות- עבורי, עבור ילדיי?

עברו כמה ימים, בהם התעסקתי רבות בשאלה הזו. באמצע היום הטלפון מצלצל, מספר לא מוכר, ואני עונה.

-”היי, עדי”

-”כן”

-”שלום, מדברת שרית מחברת הביטוח —-, רציתי להציע לך פוליסה שאנחנו קוראים לה ‘ביטוח אמצע החיים’ ”

נשבעת שכמעט זרקתי את הטלפון מרוב בהלה- אמצע החיים??? אני?? אני לא מרגישה בת שלושים אפילו, איזה אמצע? מה אמצע? הלו גברת!! למי בדיוק את קוראת פה ‘אמצע החיים’?!

אבל במקום זה עניתי בטון בוטח – “תודה רבה, אנחנו כבר מבוטחים ואין צורך”

-”גם פוליסה של ביטוח סיעודי, אובדן כושר עבודה? תאונות?” מתעקשת הנגטיב של אראלה ממפעל הפיס

-”כן, כן, תודה שלום”

השיחה נגמרה אבל הטלטלה רק התחילה. ככה פתאום, בלי הודעה מוקדמת, הגעתי לגיל שבו מתקשרים להציע לי ביטוח אמצע החיים, ואני עוד בקושי התחלתי!

אחרי שנרגעתי -וזה לקח לי איזה יום וחצי-  הבנתי שזו הייתה קריאת ההשכמה אותה הייתי צריכה לקבל. טוב, אז אולי מספרית אני לא בדיוק באמצע החיים, (את זה ימים יגידו), אבל באופן גס זה בהחלט אמצע החיים. הליבה שלהם, תור הזהב- אם רק אבחר לראות ולאפשר אותו. השיחה הזו, יחד עם המחשבות שחזרו איתי במזוודה מסופיה, האירו לי כל כך הרבה דפוסי חשיבה ואמונות מסרסות, שגרמו לי להימנע, להיזהר, להסתפק, להצטמצם, להישאר במקום, לתרץ תירוצים, ולבנות לעצמי מכשולים ומחסומים מיותרים. ועכשיו, כשאני ככה- באמצע, הגיע הזמן להשיל אותם מעליי ולהתחיל להתמסר לחופש- לחופש ליצור, לחפש לדייק לי את הדרך בה אני הולכת, לחופש לחיות קרוב קרוב לעצמי, לחופש לנוע ולא לקפוא, לחופש לעוף, משוחררת מהפחד ליפול.

wake up

(מתוך: shutterstock)

“התחלות וסופים מרגשים אותי. בינן לבינם, אני מחכה לאחד מהם שיגיע.”

את השורה הזו כתבתי כבר לפני כמה חודשים. מאז היא שוכבת לי בתיקיית הטיוטות של הבלוג, מחכה לשעת כושר לצאת לאור. אבל היום נדמה, כי היא חסרת-רלוונטיות יותר מאי פעם. אני מפסיקה לחכות. 

הערות שוליים, לא שוליות בכלל:

1. בדרך המרתקת הזו, בה אני מגלה בעצמי חלקים שלא ידעתי שקיימים בי- חלקם חלקי אור וחלקם היו בצל יותר מדי זמן- אני צועדת  בליווי של “מרחב מודעות”, מיסודה של פריידי מרגלית ובליווי הצוות המדהים שלה. זהו התהליך המשמעותי ביותר שעברתי עד כה, והוא ממלא אותי בהבנה וחמלה כלפיי עצמי ובהשראה ענקית. אני ממליצה לכל מי שלא פוחד להסתכל לעצמו בעיניים ולהיפרד מאמונות ישנות שכבר לא משרתות אותו- לקרוא עוד על מרחב מודעות כאן באתר, ולהחזיר את הכוח הביתה, אל עצמו.

2. הפוסט הזה מוקדש לחברות שלי, שכנותיי, שלימדו אותי שיעור מהותי בלעשות חיים. שלעולם לא תפסיקו לסחוט לחיים את המיץ.

 

נהניתם? רוצים לקרוא עוד? מוזמנים לעקוב אחריי כאן, או לעשות LIKE (וגם SHARE, למה לא?) לעמוד הפייסבוק של הבלוג “גשרים”.

עדי.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...