הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

איפה בדרך הלכתי לאיבוד? מה מפריד בין מה שאני רוצה ויכולה לבין מה שאני? כמה שעות מאוחר יותר, באור היום העמוס והחם התשובות מגיעות, מרומזות ומבקשות להתגלות

23/08/2015

כרגיל, הלילה הביא איתו את כל הצללים, ואני מנסה לנצל את השקט (הנדיר, בימי החופש הגדול) כדי לשוטט קצת בנבכי תודעתי. נפגשת שוב עם הקושי שלי להתמיד לאורך זמן, כמעט בכל תהליך, רעיון או החלטה שלקחתי על עצמי (חוץ מהחשובות ביותר-הורות, זוגיות, כיוון מקצועי, אתם יודעים-כאלה שקשורות גם באחרים). נפגשת שוב עם תחושת הפוטנציאלים הלא ממושים שבי ועם הפחד, שכל הקצוות שפרמתי הסתבכו זו בזו.

לאט לאט אני נרדמת עם השאלה- איפה בדרך הלכתי לאיבוד? מה מפריד בין מה שאני רוצה ויכולה לבין מה שאני?

כמה שעות מאוחר יותר, באור היום העמוס והחם התשובות מגיעות, מרומזות ומבקשות להתגלות.

בשבת משפחתית בים יוצא החלק האמיץ יותר בזוגיות שלנו לים הפתוח עם משקפת. אחרי חצי שעה בערך (בה כמובן התחלתי לדאוג ולדמיין את הגרוע מכל, כי בזמן-חוף חצי שעה זה המון) הוא חוזר נלהב- “יצאתי אל מעבר לשובר הגלים”, הוא מספר. “איזה מגניב שם, שקט, אחלה מים, שחיתי עם הדגים סביבי. איזה כיף!” הוא מדביק אותי בהתלהבות ואני יוצאת גם. הים היה מעט גלי, אבל לא באופן שמאתגר את השחייה. ואני שחיינית די טובה, אני מרגיעה את עצמי. אבל בכל תנועה שמרחיקה אותי מהחוף, אני נבהלת יותר ויותר מעצם האפשרות ש: אבלע, אתעייף, אתרחק, אטבע, אסחף, אפסיד לים הגדול. כמובן שהפחד מהים הוא הגיוני באופן אובייקטיבי, אבל באותה הסיטואציה לא היה איום ממשי לשלומי. ברגע הזה, עמדה בפני האפשרות להסתכל לפחד בעיניים ולהילחם בו, או לחזור חזרה אל החוף. אחרי שהתלבטתי- החלטתי שאני יכולה ליהנות משני העולמות. הסתכלתי על הפחד, הודיתי בו, הודיתי לים שזימן לי לראות אותו. וחזרתי אל החוף.

כמה ימים לאחר מכן, אני שוב בחוף עם הילדים. הפעם הים גבה גלי, ויש דגל אדום לאורך החוף ועל סככת המציל. אני ובכורי בן הארבע וקצת עומדים אל מול הגלים. אחרי שהוא נופל כמה פעמים, פיו ועיניו מתמלאים מלח אבל הוא- אותו ילד שעדיין נכנס לבהלה כשהמים במקלחת מטפטפים לו על העיניים, עומד אל מול הגלים עם ידיים פרושות קדימה וצועק לים: “לא מפחדים. מהגלים! לא מפחדים. מהגלים!! ומנסה לעצור את הים מלהתנפץ לו בפנים. באותו רגע למדתי את השיעור הגדול ביותר שלמדתי מהילד שלי לאחרונה. העמידה הבוטחת הזו שלו, שסיפרה בלי מילים על הידיעה המוחלטת שהוא יכול לעצור אפילו את הים מלגאות- כל עוד הוא לא מפחד מליפול שוב ופשוט מאמין בעצמו.

את השיעור השלישי למדתי ממעיין שלי, שמעבירה אותי קורס בשחרור כבר שנתיים וחצי כמעט. לאחר יום שלם שהסתגרנו במזגן מציל-החיים, יצאנו לפיקניק ספונטני על גדות נחל אלכסנדר. אחרי שאכלה ירקות ועוד כמה ביסים של פיצה שלקחנו איתנו הצעתי לה עוד מהפיצה. “לא בא לי”, היא אמרה בטון (שלצערי) שמור לילדות בנות שנתיים “כבר אכלתי כזה”. אצלי זה בחיים לא ייקרה! חשבתי. שאני אגיד לא למשהו כמו פיצה?! כל כך רכה, טעימה ומנחמת?

ובעצם- למה לא? למה שלא אלמד מהקטנה הזו, למלא את עצמי די הצורך בדברים הטובים, ולדעת גם לומר- חוויתי, נהניתי, טעמתי. ולהשאיר מקום לעוד דברים חדשים שמשמחים אותי, להתקדם, ולא רק להישאר בבסיסו של הסיפוק? לא להישאר באיזור הנוח והמוכר והמנחם אלא לצאת אל הדרך כשאני גם מספיק רעבה לעוד.

וכך, נתנו לי אהובי וילדי את התשובות לשאלה איתה נרדמתי אז באותו הלילה: הםembedded by Embedded Video
YouTube Direkt

מלמדים אותי אודות האומץ לעמוד מול הגלים, או לשחות לתוכם עד המקום שמעבר לפחד. הם מלמדים אותי שלהגיד- עכשיו מספיק לי, זה לא בהכרח לוותר. ובעיקר הם מלמדים אותי להפסיק לפחד ממה שקיים רק בעיניים שלי.

 

לתת ולקחת 

שלמה ארצי ודודו טסה
מילים ולחן: שלמה ארצי
ניסיתי ניסיתי מאד, 
להילחם ברוחות, 
לא סיפרתי לך כמה. 
ניתקתי את עצמי מהרוב, 
אך בתוך המציאות, 
חטפתי ג’ננה. אדם צריך שתהיה לו מילה, 
קצת מקום בעולם, 
אהבה לא נשכחת. 
וקול אמיתי לתפילה, 
ורגע מושלם, 
כדי לתת ולקחת, 
ולא…לפחד מהפחד. ניסיתי ניסיתי לצוף, 
יחסי אהבה, 
זה משחק מלוכלך קצת. 
מציפור שוב למדתי לעוף, 
לנחות בשלווה, 
לא ליפול על התחת. אדם צריך שתהיה לו מילה… ניסיתי כי הייתי צריך, 
לו היית במקומי, 
מה היית אז אמרת? 
תמשיך כי צריך להמשיך, 
אם אתה אמיתי, 
בשבילי אתה המלך. אדם צריך שתהיה לו מילה….
אהבתם? מוזמנים לעקוב אחרי כאן או בעמוד הפייסבוק של הבלוג “גשרים
טיפה בים
צילום: shutterstock

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה