הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש.

זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג האחרון ששרד מתחרות הנשיקה הארוכה מליל הולנטיינס. באוזניים שר בוב דילן וזמר חדש שרק הכרתי בטיול, איזה אחד עברי לידר . אני יושבת בבית הקפה ומדגדג לי לכתוב. אבל מה? ולמי? מחליטה לכתוב לאחותי אלה, שחגגה יום הולדת 19 לפני שבוע וחצי, ב3.2, ולא הספקתי לומר לה מזל טוב.

אז אני יושבת וכותבת, בלי להקדיש מחשבה, שופכת סיפורים על תגליות והתנסויות, על מוסיקה חדשה שאני מכירה בטיול, על נופים ומשלבת עקיצות ובדיחות פרטיות. אני כותבת לה על בחור אחד שפגשתי והקסים אותי, משתעשעת בדמיון בין השמות שלו ושלי. (היום אני קוראת לו בעלי, אבל את זה היא כבר לא יודעת). אני כותבת וכותבת ובסוף חותמת כך:

לפני שנסעתי רציתי לכתוב לך את השיר הבא ומשום מה לא יצא:

רציתי להגיד לך אחותי, יקירתי

אני יוצאת אל החיים עם כל מה שאיתי

אני יוצאת אל החיים האופק עוד רחוק

על כן הרשי לי לבכות מעט, הרשי לי גם לצחוק.”

קורין אלאל.

ואז אני כותבת: נשיקות אחותי. אל תגדלי.

אני מסתכלת על המשפט האחרון ולא ממש מבינה למה כתבתי אותו. הרי אם הייתה מסקנה כלשהי מהמכתב שקדם לו- היא הייתה הפוכה- תגדלי, צאי אל החיים, תראי מרחבים, תפרשי כנף כמו שרצית תמיד, free spirit משוגעת שכמוך…

אבל זה מה שכתבתי וככה השארתי את זה כי אני מאמינה בכתיבה ספונטנית. הסתכלתי בשעון. השעה הייתה 13:15, וקבעתי עם חברה בעוד חצי שעה. אני משלמת ויוצאת, חוזרת לאכסניה ומתכננת לשלוח את המכתב כשנרד למרכז העיר בערב.

הערב מגיע ואנו יורדות לאינטרנט קפה. בכניסה אני אומרת לאיש בדלפק שאצטרך בעוד כמה דקות עזרה לסרוק כמה תמונות. אני פותחת את המייל ומחכה לי שם  מייל מהחברה הטובה ביותר שלי. היא כותבת לי שאתקשר אליה או אל ההורים ברגע שאני רואה את המייל. אני יוצאת לתא הטלפון, מתקשרת אליה כיוון שזה יום שלישי בבוקר בארץ, וההורים בוודאי בעבודה.

היא עונה לי בקול נשבר. “אוי עדידוש…. לא ככה רציתי…”

אפרת? מה קרה?

אפרת נאנחת

אפרת? זו סבתא שלי? אפרת היה פיגוע?

אני שומעת אותה מתנשפת: זו אלה.

אלה? מה אלה? היה פיגוע או לא?!

משם הכל נצבע שחור. אני מתקפלת בתא הטלפון. שומעת שברירי מילים: נפטרה. דום לב. עדידוש תתקשרי הביתה הם מחכים לך.

אני מתקשרת ומדברת עם אחי עם ההורים, חברים.. כולם שבורי לב ומוכי הלם. אני מלקטת מידע. חוזרת לאינטרנט קפה, החברה שהכרתי רק לפני שבועיים היא הקיר שלי עכשיו. אני נופלת על כתפה ומייבבת “אחותי נפטרה”.

ואז טלפונים ופקסים וארגונים לחזור הביתה, ושדה תעופה, ואני זומבית לגמרי, לא יודעת מימיני ומשמאלי, הולכת לקנות דיסקים של מוזיקה מאורית כי היי, נגמר פתאום הטיול… ואני מקצרת כאן את כל סיפור היש כרטיס חזרה-אין כרטיס חזרה. אני עולה לבסוף לבד על הטיסה, אחרי ששכנעתי את החברה שאסור שתחזור הביתה בגלל זה, היא חייבת להמשיך את הטיול ולחזור כשתהיה מוכנה. אבל אני מודה לה עד היום, היא הייתה העוגן שלי בשעות ההזויות האלה. בזכותה עליתי על המטוס. ובהפסקה בין הטיסות, באוסטרליה, אני מרימה טלפון למי שהיום הוא בעלי, שרק הכרתי אותו לא מזמן ומספרת לו. והוא המום ואני לא ממש יודעת למה בכלל אני מתקשרת אליו. היום אני יודעת שכבר אז ידעתי שאפשר לסמוך עליו שתמיד יהיה שם להחזיק. ואז הטיסה הבודדה, הכאובה הזו.. מלאת ההלם, 24 שעות לבד באויר בדרך להלויה של אחותי.

והנחיתה, והפגישה עם אבא שהזקין פתאום בחמישים שנה- כל שיערו לבן לבן. והנסיעה לעמק הירוק, ביום בהיר ומדהים אחרי גשמים של פברואר. והפגישה עם כל המשפחה והחברים. ואמא… אוי אמא. כולם המומים ואני עם התרמיל הענק, בלונדינית ושזופה מהשמש האוסטרלית, תיירת…

והקומנדקר עם הארון, ואני מכריחה את עצמי להסתכל כי ברור לי שזו הזדמנות אחרונה להיפרד וההלוויה, ואמא שנשכבת על הארון וזועקת- קומי אלה קומי!! את לא ילדה של ארון! קומי תני לי להיות שם!! קומי!!! ואני מכריחה את עצמי לכסות את הארון ברגבים אבל לא מסוגלת.

ובאחד מהרגעים השקטים יותר של השבעה אני שואלת את אבא לפרטי האירוע. והוא מספר על איך קראו להם כשהתמוטטה על הכביש ואיך אחז בה והנשים וניסה להחיות, ואיך הבינו שזהו. ומתי שעת הפטירה, אני שואלת? ואבא מספר שזה היה ב23:15 בלילה. באותה שעה בדיוק כשישבתי אני בסטארבקס וכתבתי את המשפט הלא קשור…

אז זה בקצרה הסיפור, אולי הוא אמת אולי בדיה, אבל תודו שצריך להיות סופר ממש טוב כדי לשזור את זה כך.

שנים אח”כ ואני עדיין מתמודדת עם הידיעה/ שאלה/ אשמה/ חרדה על כוחן של מילים ומה שהן יכולות לחולל בעולם. כבר יודעת שלא אני הרגתי אותה, ומודה במימד המיסטי של הסיפור. אבל עדיין חרדה מכל מילה שיוצאת מפי.

היום הוא יום ההולדת של אלה. אם הייתה חיה הייתה בת 32. כל כך לא מתאים לילדה הפרועה שהייתה להיות בארון. אני כל כך, כל כך  כל כך מתגעגעת. ריק בלעדיה בחדרים.

 

ציירתי לי מלכות שמיים

בירוק –

לזכר כל מתי.

והם שומעים אותי קורא בשמם

ומשיבים לי בחיוך פנים.

עצוב בלעדיהם בחדרים

שבם השאירו את הדי קולם.

אני נותן להם חיים -

לכל מתי.

והם חיים אותם שנית

וגם לנצח.

אבל עצוב בלעדיהם בחדרים.

                             א.חלפי

 

את כל הפוסטים שלי תוכלו למצוא בדף הפייסבוק של הבלוג הנושא את שמו- “גשרים” או כאן, בסלונה.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

ערב חג, ותמונת ילדה ואמא

כבר חשבתי שהתרגלתי להיות יתומה, אני קולטת פתאום, בשנייה שזה מכה בי. הרי אני כבר לא במתח שבועיים לפני החג, כבר לא חושבת בחרדה על איך יהיה לשבת לשולחן בלעדיהם. אני כבר לא עוצרת לחשוב איפה היינו חוגגים אם רק היו פה. אבל אז אני...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה