הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

בהיותי מטפלת רגשית בעצמי, לא חדש לי כלל הרעיון שדרך עבודה הורית ניתן להביא להקלה וריפוי של הילד ושל הקשר בין ההורה לילדו. גם לא חדשה לי התאוריה שההתנהלות שלנו מול ילדינו מקורה בהורות שקיבלנו אנחנו, ובמשקעים שהותירה. אני גם רואה את עצמי כאמא שמחוברת רגשית לצרכים הרגשיים של ילדיה, ומודעת ל”באגים” שלי ושל היחסים עם ילדיי, ועובדת בכל מיני מישורים כדי לתקנם. אז מה בכל זאת למדתי במרחב המופלא הזה, שבו הכל מתחיל בי?

14/07/2015

איזה מין הורה את? שאלה פריידי מרגלית, מייסדת גישת המטא-פסיכולוגיה, כהכנה לסדנת הורות מודעת אליה הזמינה אותי. האם את הורה מהסוג הביקורתי? השולט? הנמנע, או אולי קורבן? אני גם וגם וגם, ולא אף אחד מהם! התקוממתי, ואיפה כל שאר החלקים, התעקשתי -איפה החלק המכיל, הקשוב לצרכי הילד, החומל, המחנך, המתווך? איך אפשר בכלל לקטלג הורות בריאה באחת מהקטגוריות האפלוליות האלה בלבד?

תבואי-תביני. היא ענתה. אז באתי, אבל לא בלי חששות. אני יודעת מהתנסויות מעטות קודמות במרחב-מודעות שדברים רבים עולים תוך כדי תרגול ולמידה של טכניקת המשיכה בחוטים, וחששתי ממה שאני עלולה לגלות על ההורות שלי שלא ידעתי קודם. ידעתי שאצטרך לשים גם את ההורות שקיבלתי על שולחן הניתוחים ותהיתי עד כמה אני מוכנה לכך.  עם החשש הזה נכנסתי לאולם, תוך ידיעה שאני בידיים טובות ובטוחות, שלא ייתנו לי לעבור את זה לבד.

בהיותי מטפלת רגשית בעצמי, לא חדש לי כלל הרעיון שדרך עבודה הורית ניתן להביא להקלה וריפוי של הילד ושל הקשר בין ההורה לילדו. גם לא חדשה לי התאוריה שההתנהלות שלנו מול ילדינו מקורה בהורות שקיבלנו אנחנו, ובמשקעים שהותירה. אני גם רואה את עצמי כאמא שמחוברת רגשית לצרכים הרגשיים של ילדיה, ומודעת ל”באגים” שלי ושל היחסים עם ילדיי, ועובדת בכל מיני מישורים כדי לתקנם.

אז מה בכל-זאת למדתי במרחב המופלא הזה, שבו הכל מתחיל בי?

למדתי שאת הפצע שחשבתי שנפער בי עם מות הוריי (שנפטרו שכבר הייתי אישה בזכות עצמי, אפילו אמא טרייה) אני סוחבת עוד הרבה-הרבה לפני כן, ושהוא מגיע עמוק ורחוק יותר משחשבתי. למדתי שההתנהלות שלי מול ילדי לא מאפשרת לי ולא להם לצאת מהדפוס הזה. למדתי שכדי לייצר לי חיים טובים יותר ולייצר להם ילדות אחרת אני חייבת לוותר על תפיסות עולם ואקסיומות מולדות כמעט,  שלא משרתות אותי. ובמילים אחרות- חייבת להתנהל בהורות מודעת, שמסתכלת לפצע בעיניים, מבלי לנסות להאשים, להתחשבן, או לכסות עליו יותר. חשוב לציין כי כל העניין לא נעשה מתוך כעס, אשמה או ביקורת. שוב ושוב מובהר כי אנו מוקירים תודה להורינו שהתנהלו באופן הכי טוב שידעו ויכלו, במסגרת התודעה שלהם ותפיסתם את העולם. שוב ושוב הוזכר לנו מה שידענו ממילא- אנחנו הורים טובים, אפילו מעולים, שעושים הכל מתוך אהבה וכוונות טובות- אך מבלי שנהיה מודעים לכאב עליו אנו מנסים לפצות דרך ילדינו- אנו מעניקים להם הורות לא מודעת, וככזו- היא מעניקה ריפוי כוזב, רגעי, מנותק מההוויה, שלמעשה רק מחדד את הפצע הקדום ומעביר אותו אל הדור הבא, למרות ההבטחה המוכרת לעולם לא להיות כמו ההורים שלנו, וחוזר חלילה. בניגוד למדיניות הבלתי כתובה של הבלוג שלי, לא אפתח כאן מעבר לכך את התגליות הספציפיות שלי לגביי ההורות שלי וזו שקיבלתי.

אני מרגישה שברגע זה אני חבה לילדי, להוריי, לבן זוגי וכמובן- לי את הפרטיות שבעיבוד החוויה המורכבת הזו, בה התוודעתי אל פחדיי העמוקים ביותר ואל הדרך בה הם מנהלים אותי. אבל אין לי ספק  שהתחלתי בתהליך עמוק ומשמעותי של התבוננות במעמקי נפשי, שתאיר את חלקי הצל של התת מודע שלי ותהפוך אותם למודעים, והרי זו כל התורה על רגל אחת- לחיות תוך חיבור והקשבה להדהוד הנפש והתודעה, ולהיות קשוב לנבכי תודעתך הכמוסים ביותר. אני בטוחה שברגע שאהיה מודעת למה שעוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת, אוכל להיות הורה טוב יותר לילדיי.

תודה פריידי מרגלית, תודה מרחב מודעות, על האפשרות להתחיל את צעדי הראשונים בתהליך הלא פשוט הזה, במקום עוטף מחבק ומכוון כל כך,  שמאפשר לכל אחד ולכל דבר- פשוט להיות. אין לי ספק שעוד אצעד דרך ארוכה איתכם.

 

* ילדות נשכחת.  

מילים-יעקב גלעד, לחן-יהודית רביץ

כביש ישן שביל בגן עץ ובית

אבא כאן אמא שם כאן נשארתי

מה שהייתי פעם מזמן

מה שעכשיו ילדות נשכחת.

צריף ירוק לא רחוק בית הספר

מי נשאר מי עבר מי עודנו

מה שהיינו פעם מזמן

מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת

זוכר איך שהלכנו דרך קבע

לאורך הרחוב המתרוקן

דבר לא השתנה

רק פה ושם דוהה הצבע

אולי זה רק הלב שמזדקן.

עוד שנה כבר למדנו

מי אני מי אתה כבר איבדנו

מה שהיינו פעם מזמן

מה עוד מביא אותך תמיד אל אותה ילדות נשכחת.

זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת

מתי ואיך נחזור להיפגש

נדמה שרק אתמול אבל השמש כבר שוקעת

אולי זה רק הלב שמתרגש.

שביל בגן עץ ובית

אבא כאן אמא שם כאן נשארתי

מה שהייתי פעם מזמן

מה עוד מביא אותי תמיד אל אותה ילדות נשכחת.

 

התעניינתם? מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים שלי ב”גשרים”, העמוד שלי בפייסבוק. shutterstock_229273192 צילום: shutterstock

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה