הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

תלווי אותי/ מילים: רחל שפירא, לחן יובל דור

“……תלווי אותי עכשיו, תלווי אותי
כשאצא מתוך הסף עוד כמה צעדים
תקבלי אותי עכשיו, תקבלי אותי
תקבלי אותי עכשיו, כמו שקיבלת אותי מאז……”

 

ברור, רחל שפירא כתבה כאן על אהבה רומנטית, ולא לכך אני מכוונת הפעם. אבל אני לא יכולה לשמוע את השיר הזה מבלי לחשוב על מהות הליווי שאני מבקשת, ואת המלווה אליה אני פונה- אמא שלי, אלא מה? המלווה האולטימטיבית שלי, שבמובנים רבים תלווה אותי תמיד, ועדיין- כל-כך, כל-כך חסרה!

אין הרבה דברים שאני כועסת על אמא שלי בגללם. שנים רבות שלא הרשיתי לעצמי בכלל לכעוס עליה. תמיד הייתי בת בריתה, והיא הייתה אשת סודי ומורת הדרך שלי. הזדהיתי עם כאבה, בלעתי איתה יחד את הדמעות שחנקו, בכיתי איתה את אלה שלא יכלו להיבלע יותר. ניסיתי לנחם, לפצות, למלא את החור, מבלי שהיא דרשה ממני מעולם לעשות את כל אלה. לפחות לא בגלוי.

כשכבר העזתי לכעוס עליה, היא נפטרה פתאום, כמיטב המסורת המשפחתית, ושוב, כמו אבא שלי לפני וכמו אחותי אלה לפניו, השאירה אותי עם כל הקצוות הלא סגורים.

כל חיי אמא הייתה המלווה שלי. בטוב וברע. נטעה בי את האמון שלה בי, את אהבתה, את כל ידיעותיה לגבי החיים. כמובן שלא תמיד יכולתי להכיל את כל אלה ומדי פעם עוד נופלים אסימונים לגבי עד כמה צדקה, אבל אני בהחלט יכולה לומר שחלק גדול מאוד מידיעותיי על דרכי העולם הזה מקורן בה. ובכל-זאת, היום אני יכולה להסתכל עליה גם כאדם מורכב יותר. עם פגמים, עם טעויות קריטיות, עם מקום לביקורת.

ובראש ובראשונה- אני כועסת עליה על שלא התאמצה יותר להישאר. על שליוותה אותי- ככל שיכלה- זה נכון, אבל היא יכלה רק עד הסף, ולא עוד כמה צעדים, אותם הייתי צריכה כל-כך וכנראה אצטרך תמיד. הרי זה כל כך נכון, כל כך מתבקש- ללוות עוד כמה צעדים אחרי שאצא מתוך הסף, ולא לנטוש על הסף- על סיפם של תחילת חיי כאמא, הפרק הזה אליו התכוננתי כל חיי, עליו פנטזתי עוד בימי הגן, כשכל הילדות שיחקו בכלות ונסיכות- ואני שיחקתי באמא. ודווקא היא, שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת על להיות אמא- לא פה כדי לראות, לייעץ, ללוות?

אוף, אמא. כשנכנסת לניתוח החירום ההוא, בפעם האחרונה שדיברתי אלייך, כבר היית מטושטשת מכאב ומשככיו. שניה לפני ששיחררתי את ידייך כדי שיכניסו אותך לחדר הניתוחים אמרתי לך- תחשבי על החיוך של איתמר! קיוויתי שזה יחזיק אותך, שיהיה לך על מה להילחם אחרי כל המכות שחטפת בחייך וכל התלאות והטלטלות שהלב שלך עבר.  ידעתי שאם יש משהו שיחזיר אותך לחיים-זה זה!

זה לא עזר. הלב שלך נקרע מכאב, וזה כבר היה מאוחר מדי להציל. ביני לבין עצמי אני מתנצלת כיום על ששמתי על איתמר אחריות כל כך כבדה, ואני משחררת אותו מהאחריות שאני חשתי כלפייך, למרות שהלב הטוב והרגיש שלו לוקח את האחריות הזו גם מבלי שאבקש- קצת כמוני אל מול כאבך. אט-אט אני משחררת גם אותי מהאחריות כלפייך.

אמא שלי אהובה. בשיחות הנפש הרבות שלנו אמרתי לך תמיד, שאם אהיה לילדיי רבע ממה שאת לי- אהיה מסופקת ומאושרת עד הגג. אני עומדת מאחורי המילים האלה, ומנסה בכל כוחי להיות להם את מה שאת תהיי עבורי תמיד.

אבל מי ייתן ואצליח תמיד ללוות אותם כשיצאו מתוך הסף- כל סף- עוד כמה צעדים.

 

התעניינתם? מוזמנים לקרוא את כל הפוסטים שלי ב”גשרים”, העמוד שלי בפייסבוק.

shutterstock_198956213

צילום: shutterstock

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה