הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

אני אוהבת לכתוב. תמיד אהבתי. הכתיבה מנקה אותי, פותחת את ארובות נשמתי.

הכתיבה היא הדרך שלי לבכות ולכעוס, להתאבל ולהתמודד, לשכוח ולזכור- בעיקר בשלוש וחצי השנים האחרונות, מאז שאני יתומה.

וכשאין לי זמן לכתוב, וזה קורה הרבה בשלוש וחצי השנים האחרונות מאז שאני אמא, הגוף הופך לנקבובית חסומה של צער ואבל וגעגוע.

בוודאי הרגשתם צורך לקרוא יותר מפעם אחת את מה שכתבתי עד כה. אני הרגשתי כך. ואני- אני הרי מכירה את הסיפור הזה בעל-פה. סיפרתי אותו כבר מאות פעמים, אולי אפילו יותר, ואולי הרבה פחות אבל זה רק נראה יותר.

סיפרתי על מות אחותי בת ה19 ועל ההתייתמות מהוריי, בהפרש של חמישה חדשים זה מזה, עשר שנים אחר-כך . וסיפרתי על לידת בני הבכור איתמר ועל איך אבא עוד הספיק להיות הסנדק, ועל החיוך האמיתי הראשון על פניה של אמא מאז שהפכה לאם שכולה. ועל הקבורה והשבעה והקבורה והשבעה והקבורה והשבעה….

ועל זה שלא הספקתי להיפרד, מאף אחד מהם, ועל אחי הצעיר, שבחר להתרחק בשנייה שיכל, ובצדק.

כמו במה שקראתם עד כה, גם לי לפעמים זה נשמע ונראה כמו עיסה אחת של התרחשויות, לפעמים אני לא זוכרת מה קרה לפני מה. כבר סיפרתי על כל אלה פעמים רבות, ועוד אספר גם כאן בוודאי. ועדיין, גם במרחק הזמן והכאב, ולמרות שסיפורים הוא כלי העבודה שלי, אני לא מצליחה להאמין שזה הסיפור שלי.

אז זו אני, עדי. וזה, מסתבר, הסיפור שלי. אני אמא ויתומה באותה נשימה, זה הגשר עליו אני עומדת. לפעמים אני בגדה אחת שלו ולפעמים בשניה, אבל רוב הזמן אני בין לבין. לפעמים הרוחות מטלטלות מאוד, ולפעמים הוא חצוב בהר של בזלת. עמוד הטווח שלו הוא בן הזוג שלי למסע, שהתברכתי בו במלוא מובן המילה. והמגדלורים ביבשה הם ילדיי הקטנים, איתמר ומעיין, שתמיד מכריחים אותי לחזור אל הגדה הנכונה.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה