הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

אני מוצאת את עצמי פעם בכמה שנים ניצבת אל מול ארון הטקסטים מכונני-הזהות שלי ומבינה שהקשר שלנו השתנה. בנסיעות הארוכות שלי אני חוזרת לדיסקים אהובים וישנים שמלווים אותי בתחנות חיי. אני מכירה את המילים לפני ולפנים, אני שרה לעצמי אותם בקולי קולות בחלון פתוח או בשקט, כמו תפילה. אני בוכה וצוחקת אותם, נושמת אותם שוב ושוב אל תוך גופי ומתבוננת באופן בו הם מפעפעים בדמי.

16/06/2015

פעם בכמה שנים בחייה של אישה, היא מוצאת עצמה עומדת מול ארון הבגדים וחושבת- הגיע הזמן להחליף מלתחה; הג’ינס מלפני הלידות כנראה כבר לא יעלה עליי, החולצה הגזורה מטיול יב’ לפולין כבר לא רלוונטית, השמלה השחורה כבר לא קלאסית כמו פעם. הגוף השתנה, והטעם גם.

באופן דומה, כמי שלובשת את מילותיה, אני מוצאת את עצמי פעם בכמה שנים ניצבת אל מול ארון הטקסטים מכונני-הזהות שלי ומבינה שהקשר שלנו השתנה. בנסיעות הארוכות שלי אני חוזרת לדיסקים אהובים וישנים שמלווים אותי בתחנות חיי. אני מכירה את המילים לפני ולפנים, אני שרה לעצמי אותם בקולי קולות בחלון פתוח או בשקט, כמו תפילה. אני בוכה וצוחקת אותם, נושמת אותם שוב ושוב אל תוך גופי ומתבוננת באופן בו הם מפעפעים בדמי. אחד מהשירים האלה, שמלווה אותי צמוד-צמוד כבר 13 שנה, הוא השיר הבא, של אחת מהמשוררות האהובות עליי:

נִסָּיוֹן, א / לאה גולדברג

לְךָ נִשְבַּעְתִי, אֵל עֶלְיוֹן,
וְלֹא אֵדַע הַאֲקַיֵּם:
אֵיךְ אֶעֱמֹד בַּנִּסָּיוֹן
נִסְּיוֹן הָאוֹשֶר הַשָּלֵם.
אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת -
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?
מִכּוֹבֶד עוֹל אֵיךְ לֹא אֶפּוֹל,
אֵיךְ לְפָנֶיךָ אֶתְיַצֵּב
זְקוּפָה, גְּדוֹלָה, נוֹשֵאת בְּעֹל
שֶל אוֹשֶר אֱנוֹשִי שָלֵו.
לאה גולדברג, שירים ב’ ©

כמו שכבר כתבתי כאן בעבר השיר הזה מלווה אותי בתחנות חיי מאז מות אלה אחותי, בפברואר 2002, וביתר שאת מאז מותם של הוריי במאי ובנובמבר 2011- השאלה אם ואיך אוכל עוד לשמוח באמת, אושר שלם, כשהם אינם? כשבכל שמחה אישית או משפחתית אני עומדת מול הבור הענק הזה שנפער בחיי?

במסגרת היכרותי עם “מרחב מודעות” של פריידי מרגלית , בה אני מתבוננת בתודעה שמנהלת אותי ומשוחחת איתה, שמעתי ושרתי היום שוב את השיר הזה, בקול גדול מאי פעם. ופתאום הבנתי, ממש כמו בניסוח של טור רכילות- אני והשיר הזה כבר לא! הידיעה המוחלטת הזו- שהגיע הזמן להזדכות על הפחד מלגדול, להרפות מהתחושה שידי רפות מלשאת- אותה ידיעה מצווה עליי להתנער מהשאלה איך והאם אוכל לשאת אושר אנושי, שלם, ולהחליט- פשוט כך, שהאושר השלם שלי הוא זכות, ולא עול. ושהגיע הזמן לנצל את הזכות הזאת- הגיע הזמן לעמוד זקופה וגדולה, ולשאת בכל הטוב הזה, אבל באמת.

אז אני משחררת היום את השיר האהוב הזה לחופשי, משומש במצב מצוין, יד שלישית מביבליותרפיסטית. מקווה שמישהו אחר יוכל למצוא בו משענת ולהיעזר בו ובטוחה שאעמוד בניסיון בכבוד, הלא כבר עמדתי בניסיונות קשים ממנו.

https://www.youtube.com/watch?v=aW0tiXJOxVo

 

shutterstock_247502194

 

צילום: shutterstock

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה