הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

פעמים רבות המסר מוצפן בהתרחשויות יומיומיות לכאורה- בשיחה עם ילד, באדם אקראי שאתה פוגש ברחוב, בשיר שמתנגן פתאום ברדיו ופוגש אותך במקום הכי נוגע. ויש תקופות שאוזניי כרויות במיוחד, ומצע הלב רך במיוחד, ופתוח וקשוב למשב הרוח. עכשיו היא מין תקופה כזו.

10/06/2015

שיחות ממתינות 

לא קל לחיות ככה, אבל אני באמת מאמינה שכל מה שקורה לנו בחיים טומן בחובו איזשהו מסר. יש דברים שהמסר מדבר את עצמו בצורה כל כך בולטת, עד שאפילו האטום שבאדם לא יכול להתעלם ממנו- בדרך כלל אלה דברים הרי גורל, לעיתים קרובות הם כרוכים באובדן ברמות שונות, ובדרך כלל הם כואבים- כי מכאב אי אפשר להתעלם. על השכול שלי כבר כתבתי כאן, וגם על  היתמות ועל מה שאני לומדת על עצמי דרכם. אחרי שאתה נחשף לכל כך הרבה כאב, הדבר היחיד אולי שיכול לעזור לך לשאת את הכובד ולהפוך אותו לגשר- הוא למצוא בו משמעות, להקשיב לשיעור, ללמוד את החומר ולהפנים אותו היטב, לפני שתצטרך לקבל שיעור השלמה…

היה לי פעם מרצה, שאמר על חלומות חוזרים שהם כמו שיחה ממתינה- הם יחזרו אלייך שוב ושוב ושוב- עד שתענה להם, עד שתפענח ותפנים מה הם רוצים. לחלומות שלי יש מקום של כבוד בחיי, אבל פעמים רבות המסר מוצפן בהתרחשויות יומיומיות – בשיחה עם ילד, באדם אקראי שאתה פוגש ברחוב, בשיר שמתנגן פתאום ברדיו ופוגש אותך במקום הכי נוגע. ויש תקופות שאוזניי כרויות במיוחד, ומצע הלב רך במיוחד, ופתוח וקשוב למשב הרוח. עכשיו היא מין תקופה כזו.

“בלשון העם אומרים “אל תעשה את עצמך ואנחנו עושים את עצמנו כל הזמן. רק הדם זורם מבלי שנאמר לו לאן”    

(יואל הופמן, מצבי רוח)

לא ארחיב כאן על ההתלבטויות המקצועיות שלי, אבל כן אציין שאני נמצאת בשלב בו אני מבינה שהגיע הזמן לנווט את חיי למקום אליו אני רוצה להגיע, ולא לחכות שהרוח תיקח אותי לשם. ההבשלה הזו כרוכה בהתבגרות, בהבנה שאם אין אני לי מי לי, בתעוזה ובאומץ. היא כרוכה בויתור על איזור הנוחות, וביציאה לשטח לא מוכר, מבלי לדעת מה מצפה לי שם, כשהציוד היחידי שלי הוא האמונה שלי בעצמי ואמונתם של אחרים בי, וידיעה ברורה שמגיע לי יותר.

מעשה שהיה כך היה: בדרכי לאסוף את ילדי מהגן אתמול, אני נוהגת ומתחבטת- האם זה נכון ללכת על כל הקופה (כמעט), עם ההחלטה לסרב להצעת עבודה ולסיים את תפקידי בעבודה קיימת? באיזה צד אני נמצאת ביחס לקו הדק שבין אומץ לטיפשות? ואיזו גדה קוראת לי יותר- המוכרת והלא מספקת או השנייה, שנמצאת כרגע מאחורי הענן?  ואז הוא מופיע, רוכב אופנוע לבוש שחורים וחובש קסדה עם חלון כהה, מגיח מאחורי המכונית שבאה מולי כדי לעקוף. הוא כבר היה די קרוב אליי, אבל לא במצב מסוכן מאוד, והספיק לבצע עקיפה ולחזור לנתיב שלו שנייה לפני. נשימתי נעתקה, “מטומטם!” סיננתי, ואולי אפילו שלחתי לעברו תנועה מזלזלת עם היד כשעבר לידי בחלון.

כשחזרה אלי הנשימה חשבתי- למה בעצם כעסתי ונבהלתי כל כך? נכון, הוא יכול היה להישאר מאחורי הרכב ההוא, להאט קצת, מה בוער? אני בוודאי הייתי נשארת מאחוריו! ואז, ברגע, הערכתי אותו כל כך  (ואפילו קצת קינאתי) ביכולת הזו לבקש לעצמך יותר, לאמוד נכון את הסיכון אל מול היכולת ולא לחשוש להנהיג את עצמך בקצב הרצוי לך- ולהאמין שאתה יודע מה אתה עושה.

האקט של האופנוען הזה, כך אני מבינה עכשיו, היה מי שאני רוצה להיות ולא מעזה. יותר מכך- מי שאני רוצה להיות וכל החיים אומרת לעצמי שאני לא יכולה, כי אני פשוט “לא כזו”.

אז נכון- אני לא כזו, עדיין, אבל אני לומדת איך ומתחילה להבין שהגיע הזמן לעשות את עצמי.

shutterstock_237098410

צילום: Shutterstock

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה