הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

זה התחיל כמו בעיטות ראשונות של העובר הראשון- כשאת לא יודעת אם זה רק גזים, או באמת בעיטות, או שמא מכחול פרפרי קטן עבר לך על דופן הבטן. ולמחרת זה מתחזק, ושבוע אחר כך הבעיטות כבר נמרצות ונעימות, ומרגשות וגם כואבות- אבל מה שבטוח- כבר אי אפשר להתעלם מהן. וכמו בכל סיפור טוב, כשהתלמיד מוכן- המורה מגיע.

05/06/2015

ימינה שמאלה והלאה וכאן
ושם ובכל הכיוונים,
בכף ידך ומעל לענן
וגם בחוץ וגם בפנים.
ואם תשאל איפה האושר,
האם בכלל איננו או שאולי
ישנו מעבר לים.
ואם תשאל איפה האושר,
אני אומר לך ביושר,
הלא כולם יודעים, הנה הוא שם….

(לאה נאור)

תמיד הערצתי אנשים שמחפשים את מה שעושה אותם מאושרים. בעיקר כי אם מחפשים- תמיד מוצאים.

הגעתי למקום בחיי המקצועיים בו הבנתי כי אני עושה את מה שאני עושה מתוך אינהרציה, מתוך נוחות מסוימת, והתחילה לפעפע בי תחושה של צורך לזוז. זה התחיל כמו בעיטות ראשונות של העובר הראשון- כשאת לא יודעת אם זה רק גזים, או באמת בעיטות, או שמא מכחול פרפרי קטן עבר לך על דופן הבטן. ולמחרת זה מתחזק, ושבוע אחר כך הבעיטות כבר נמרצות ונעימות, ומרגשות וגם כואבות- אבל מה שבטוח- כבר אי אפשר להתעלם מהן. וכמו בכל סיפור טוב, כשהתלמיד מוכן- המורה מגיע.

על “מרחב מודעות” של פריידי מרגלית אני שומעת ברסיסים כבר לא מעט זמן מחברה אהובה מאוד, שנמנית על אותם אנשים שכבר התוודיתי למעלה שאני מעריצה. משהו בתהליך שהיא עוברת, בטרמינולוגיה הרוחנית אך פרקטית שלו קסם לי, וליבי אמר לי – שהעובר בהיריון הבא שלי, זה שאני באמת צריכה עכשיו- הוא בעצם אני!

שהגיע הזמן שלי לזמן לחיי צמיחה ויציאה מדפוסי חשיבה ישנים, שהגיע הזמן להאמין בעצמי (לפחות) כמו שאנשים אחרים מאמינים בי . שהגיע הזמן שאקלוט את המסר שהחיים זועקים אליי בדרכים הכי כואבות, הכי חותכות בבשר החי- עדי, את יכולה הרבה יותר ממה שנדמה לך!

וכך, יצאתי לדרך, נחושה לזמן לעצמי את כל הדברים שאני כל כך רוצה ובאותה מידה כל כך חוששת מהם, נחושה להמשיך להחזיק במושכות-חיי אך גם לתת ללב להוביל במסע.

האולם מלא. מלא באנשים שמחפשים את האושר שלהם. לא, זה לא מדוייק. האולם מלא באנשים שמזמנים לעצמם את האושר, שיודעים שהם באו לעשות דרך, ולא חוששים, ולא מסתתרים מאחורי תירוצים, ומרשים לעצמם להרפות מאקסיומות שליוו אותם כל חייהם. ואני- שבחיי לא החזקתי מדיטציה שלמה, מצליחה להתמסר, מקשיבה בשקיקה לדרך החיים הזו, לטכניקה הכל כך נגישה הזו, בה כל מה שצריך זה להיות מודע, לדבר עם עצמך בכנות מכאיבה לפעמים,  ופשוט להחליט- שאתה כבר לא מפחד להסתכל לחיים בעיניים.

אז הנה אני- טרימסטר ראשון של הריון על עצמי. דופק כבר יש, גם פרפורי מכחול עדינים. ובעיקר התרגשות, התרגשות עצומה של תחילת מסע.

 

shutterstock_128241800

 

צילום: shutterstock

 

 

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה