הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

26/06/2015

שעון חיינו

מתקתק בקצבים משלו,

לפי כיוון הרוח

של נפשותינו.

עיתים מהיר כרוח סערה.

עיתים איטי, רוגע, כים שקט.

עיתים עומד מלכת.

העצים עומדים זקופים

ללא נוע.

 

זמנית הינו כשמיים

עטורי עננים

נוטפי מים.

כמונו הבוכים

על מתינו

שהיו חיינו.

 

יש עצב ושמחות

ויש בין לבין.

שעון חיינו מתקתק

במקצבים משלו.

(28.05.2007)

 

את השיר היפה הזה כתב יצחק שרף. או כמו שאני אוהבת לקרוא לו- אבא.

אבא שלי היה איש של ספר ולמידה. ממנו למדתי להתבונן במילה, ממדפיו עמוסי הספרים הכרתי את העולם שהוא היום עולמי.

וממנו למדתי את הלקח הכי גדול שלי, שלא יעזוב אותי עד יומי האחרון, והוא- לעולם לא לחכות עד יומי האחרון.

הרבה תהפוכות עברנו, הוא ואני, בין תקתוקי השעון של חיינו.  כילדה אני זוכרת היטב את דרכנו הלילית לבית הילדים בקיבוץ, עוצרים לקטוף פרח יסמין, אבל רק אחד שיישארו לנו גם למחר. משתהים מול עמוד התאורה שעליו עומדת התנשמת הקבועה, מגיעים לחדר השינה, ואבא מספר לי “סיפור מהראש”. זוכרת גם טיולים ברחבי הארץ, עטורי טעויות בדרך ודיונים פילוסופיים. עם ההתבגרות זוכרת גם כעס, וקושי, וריחוק וביקורת- כולם מצידי. זוכרת איך הראה לי בגאווה עוד שיר שכתב, ואיך חיכה לי בשדה התעופה כשחזרתי לקבור את אחותי, זקן בשלושים שנה למרות שעברו רק שלושה חודשים מאז ראיתיו לאחרונה. זוכרת את השברים, וניעור האבק, את הבדיחות והתבשילים המוזרים שהמציא. זוכרת את האושר ביום חתונתי, ואת הברכות שכתב לי בכל מאורע משמח- כולן שמורות אצלי. זוכרת איך חיבק את אמא, מנסה לנחם, לחזק להצחיק. לא מוותר עליה.

עברנו הרבה תהפוכות ביחד. עד שהגענו לשיא, רגע לפני שנפרדנו לתמיד.

זה היה כשהגעתי עם איתמר, בני הבכור ונכדם הראשון של הורי, לשהות של עשרה ימים בביתם, כשהאב הטרי יצא למילואים. בעשרת הימים האלה ראיתי איך המבט של אבא חוזר שנים אחורה, לפני שהפך לאב שכול. איך העיניים מתמלאות אושר אמיתי, נוכח וחי. איך הוא הולך בחזה מנופח מגאווה בשבילים, מאושר להציג את הנכד, מאוהב בו בכל נימי נשמתו. זוכרת איך אני מסתכלת על כל זה ואומרת לעצמי- הגיע הזמן שנדבר. שנשים את כל משקעי העבר במקום אליו הם שייכים. שנתבגר. הגיע הזמן שאומר לו- אבא, תודה על היותך בדיוק מי שאתה. אני מפסיקה לתקן אותך אבא, מפסיקה לנסות לשנות. מחבקת את ההבדלים בינינו, מודה בקווי הדמיון שניסיתי להתכחש אליהם. ואני מבטיחה לעצמי- בפעם הבאה שאגיע לכאן, אאזור אומץ ונדבר. והכל יהיה שוב שלם.

כשנפרדנו, לפני ארבע שנים בדיוק, הסיע אבא את איתמר בן שבעת השבועות בעגלה לאוטו ושר לו ביידיש. הוא הלך לאט מאוד, לאט מידי. האצתי בו, אבל הוא חייך ואמר- “אני רק רוצה עוד ועוד ממנו. רק לעצור לרגע את השעון”.

למחרת שעון חייו של אבא נעצר. הוא נפטר, פשוט כך. כשכל המילים עוד תלויות באוויר, כשכל הזרועות עוד פשוטות לחיבוק, כשכל הקצוות עוד פרומים.

ואני, ששעון חיי מתקתק געגוע ללא תחתית, וגם פעימות רבות של אושר, מבטיחה שוב ושוב ושוב, לעולם לא לחסוך במילים. לעולם לא לחכות לשעה טובה יותר.

תודה אבא על כל המילים, החוויות והשירים שהשארת. הם ואתה, בליבי. תמיד.

shutterstock_175918616

צילום: shutterstock

 

 

 

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה