הבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

adshgi

בסוף תמיד חוזרת הביתה

עדכונים:

פוסטים: 62

החל מינואר 2015

אם אני מסוגלת למרות הכאב הזה, לבחור שוב ושוב בחיים, אם אני מסוגלת להוציא מקרבי חיים, וליצור, ולנסות להקל על סבלם של אחרים. אם אני יכולה ולהיות לא רק אימא טובה לילדי, אלא גם אם טובה (דיה) לעצמי- אני מסוגלת להכול!

16/05/2015

בשנייה שעצמתי עיניים הייתי שוב בבית ההורים. היום הוא בית מריבה, אבל בימים טובים יותר הוא היה בית חי, חם, אוהב, מחבק. בימים אחרים הוא היה גם כואב ואבל וחפוי ראש.

אבל באותו רגע, כשהמוזיקה עטפה, והעיניים נעצמו, והתודעה קיבלה מרחב שהיא לא זוכה לו ביום-יום, התחילו הדמעות לשטוף. בעיניי רוחי הייתי בקצה השביל המוביל אל הבית, הבטון שלו עדיין לא היה סדוק, ומצדדיו שיח הפיטנגו הוריק את עליו ושיח הדפנה היה עדיין אציל.

עוד לא הגעתי לפתח הבית והלחיים כבר ספוגות דמעות. אבא יצא לקראתי וחיבק, ואני מתמלאת שמחה אבל רוצה פנימה, לאימא. ידעתי שהיא מחכה לי. ואני חיכיתי, כבר שלוש וחצי שנים שנראות כמו שלושה וחצי נצחים- אני מחכה לחיבוק הזה שלה. לטמון את ראשי בשקע כתפה הרך, לנשום אותה אליי. להינשם אליה. לנוח.

והיא מחבקת ומחבקת, ואני נצמדת אליה בהקלה. היא רזה וחסרת משקל, ובאותו הזמן רכה ועוטפת. “ששששש, בואי ילדה שלי”, היא אומרת בלי לדבר. “אני פה” היא ממשיכה “אנחנו פה!” כמה התגעגעתי, אני נמסה ונרגעת בחיבוק מקיף הכל שלה. לא רואה דבר מלבד העגילים שלה שכיום אני עונדת אותם מדי יום כמעט, ואת ארונות המטבח ששוליהם מתקלפים ומזכירים את ימיו העליזים של הבית, שריח פשטידות היה פושט בו בקיץ הקשה של העמק, ואדי חמין פרסי לבן סמיך היו מחממים את קירותיו בחורף. אנחנו עומדות במטבח שעה ארוכה. בלי מילים, רק חיבוק, וגעגוע, זיכרונות וריחות. היא מחבקת ומנקזת את כל כאביי אליה. איך עוד יש לה מקום להכיל?

כשמגיעים לצ’אקרת הגרון אני כבר מלאת זעקה. אני שומעת את עצמי צועקת- אימא! אימא די, בואו! אמאאאאא! תחזרי כבר, תחזרו. ובשקט בלב ממלמלת- זה לא פייר, תחזרו.

וכשפריידי מנחה לעוף, להתחבר אל הרשת, אני מתנתקת בלב כבד מהחיבוק ומתעופפת אל מעל הבית. משקיפה אל הגלבוע ממרחק, על בתי השכנים, על השדות, על בית הקברות, אבל לא מצליחה להרחיק, נשארת מעל הבית, חגה סביבו מעגלים-מעגלים, אדוות של געגוע, מציידת את עצמי בזיכרונות נוספים לפני שאאלץ שוב להיקרע מהם.

כמה שעות מאוחר יותר אני כבר יודעת: אם אני מסוגלת למרות הכאב הזה, לבחור שוב ושוב בחיים, אם אני מסוגלת להוציא מקרבי חיים, וליצור, ולנסות להקל על סבלם של אחרים. אם אני יכולה ולהיות לא רק אימא טובה לילדי, אלא גם אם טובה (דיה) לעצמי- אני מסוגלת לכל!

ובתוך החיבוק הזה של אימא, שגם כמה שעות טובות אחרי אני עדיין מרגישה אותו סביבי, אני מבינה שקיבלתי את ברכת הדרך מאימא ואבא למסע הזה,  ויודעת, שהם ציידו אותי היטב בשנות חייהם וימשיכו ללוות אותי בו גם אחריהן.

תודה, זה נעשה. עכשיו אפשר להתחיל לגדול.

עוד מהבלוג של עדי שרף-ג'יבלי | גשרים

סיפור דמיוני שקרה באמת

זה הולך להיות עוד אד מהסיפורים האלה שלא באמת תבינו אם זו אמת או בדיה. שלא תגידו שלא אמרתי מראש. זה היה לפני כמעט 13 שנה. ב14.2.2002. ישבתי בסטארבקס בעיר סטודנטים משמימה בשם דנידין בניו-זילנד. בדרך לשם, בכיכר העיר, ראיתי את הזוג...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

שקיות

אתחיל מהסוף. כלומר מההתחלה. או שמא מסוף ההתחלה? ימים יגידו. כך או כך…. אתחיל מעכשיו. מעולם לא העליתי בדעתי שבשלב מוקדם כל כך בחיי אאלץ לפנות את בית הורי על כל תכולתו. מודה, כאב לי הלב.  אמא שלי, ידענו תמיד, היא אספנית. לא של...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מתנה

מחר אמא שלי חוגגת את יום הולדתה  ה63. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אילו הייתה חיה. כלומר, אמא שלי הייתה חוגגת את יום הולדתה אם הייתה חיה וגם חוגגת משהו. אבל אמא שלי כבר ארבע שנים וקצת לא חיה, וכבר 14 שנה לא חוגגת...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה