הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

עוקבים: 85

החל מיולי 2010

אתמול הלכנו בנזוגי ואני להצגה. המופע נקרא I Love You   לנצח, אבל….מופע מוסיקלי – קברט כך נכתב בתכנייה.

נתחיל מהסוף. נהנינו. המופע היה מצחיק וזורם, לא היה בו רגע דל או משעמם. יש למופע קצב טוב, גם של הטקסטים וגם של המוסיקה המקורית המנוגנת במקום על ידי קלידן וכנר. הקומדיה היא עלינו. על החיים. של כולנו. השחקנים מצוינים ואמינים ושולטים במספר אמניות הבמה – שירה, ריקוד ומשחק. האמנתי להם כששיחקו את הצעירים הרווקים והאמנתי להם כששיחקו את זוג הזקנים. טלי אורן (הידועה יותר מבין ארבעת השחקנים) גנבה את ההצגה בחלק מן הקטעים. אם לתמצת את ההצגה במשפט אחד אפשר להגיד “צרת רבים, חצי נחמה”, או בעברית של ימינו “נו, אז אצל כולם זה אותו דבר”.

המופע מתאר את היחסים בין נשים וגברים לאורך השנים. מזוגות צעירים העושים את צעדיהם הראשונים בתחום החיזור ועד לזוג זקנים שנפגשים בבית קברות בהלוויית אחד מחבריהם, אחרי שכל אחד מהם קבר את בן או בת הזוג.

בדרך כלל כשבנזוגי ואני יוצאים מהצגה או סרט יש לנו נושאים לשיחה. אנחנו מנתחים אמירה או סיטואציה מסוימת, אני שואלת אותו איך בכלל הרוצח הגיע לדירה באותו הלילה והוא שואל אותי אם לדעתי היא התכוונה למה שאמרה. כאן לא היה כל כך במה לדון. לא הוצגו דילמות או קונפליקטים. המופע פשוט מתאר את החיים שלנו. של כולנו. שמו לנו מראה מול הפנים ואמרו לנו – ככה אתם נראים. כולכם. בתקופות שונות בחיים. וצחקנו ונהנינו וראינו את האבסורד שבחלק מהמצבים. ראינו כמה הכל בר-חלוף. תקופת החיזורים, תקופת הילד הראשון הקשָה, המעייפת והלא-מתגמלת, תקופת הילדים הרבים-במושב-האחורי-של-האוטו, תקופת הגירושים (לא אישית, למזלי, אבל יחד עם חברות) וכן הלאה. ובכל תקופה הציגו בפנינו את הגיחוך, את האבסורד, את המצחיק שבה.השירים היו מצחיקים (נטע שפיגלמן נהדרת בשיר על הרווקה המלווה את חברותיה לחופה “תמיד שושבינה, לעולם לא כלה”), ההומור נטף מהטקסט וכישרון היה בשפע (שני השחקנים-גברים היו מצוינים – גלעד קלטר ויובל ינאי).

מהמופע הזה יצאנו מחויכים. המופע הוא קומי ומצחיק. פעמים רבות במהלכו פורץ הקהל בצחוק מזדהה שפירושו: “נכון! גם אצלנו זה ככה ! בול !” או “איזה קטע,זה בדיוק מה שקורה לי !”. הסיטואציות הן סטריאוטיפיות – האישה (כרגיל?) נואשת למצוא חתן, ותסכים להתפשר “העיקר שיהיה טוב (אז מה אם הוא משעמם)”, הגבר הוא “אוהב כדורגל, מגרבץ, חולה על מכוניות ורק רוצה להכניס אותה למיטה”. (וידוי אישי: הגבר הפרטי שלי ממש לא כזה). כנראה שקשה להימנע מהכללות, שהרי אי אפשר להעביר לנו את כל קשת הגברים הידועים לציוויליזציה שכן אז הקברט ההומוריסטי עלול להפוך לסדרה דוקומנטרית של הבי.בי.סי.

ובנימה אישית. אני שמחה מאוד שאת תקופת הבלבול-חיזור-מי-אני-מי-אני כבר עברתי. אני שמחה שעברתי כבר את החלקים הקשים ההם בחיים. (בטוחה שעוד יהיו חלקים קשים אחרים במורד הדרך). אני שמחה שאנחנו יכולים לצאת בערב למופע, לצאת כמו הזוג-הצעיר-שאנחנו-כבר-לא, מבלי להזמין בייביסיטר. (הגדולה בת 17 שומרת על ה”תינוק” בן התשע. תשע שנים. לא חודשים).

לא היו לנו הארות במהלך המופע. זה לא מופע שגרם לנו לחשוב ולהעמיק ולהתבונן התבוננות מעמיקה על החיים. לא גילינו תובנות חדשות ולא גילו לנו זווית חדשה על יחסינו שעוד לא גילינו אותה בעצמנו. אחרי עשרים שנה ביחד, כבר היינו, חווינו, עשינו. או בתרגום חופשי לאנגלית Been there, done that. אני שמחה שאני נמצאת בגיל שבו אני עכשיו. נשענתי לאחור, התרווחתי לי באמצע שנות הארבעים הנעימות שלי והרגשתי כמה נוח לי וחם.

ולמרות כל זאת העברנו שעה וחצי בערב יום שבת בכיף. היו קטעים בהם ממש התגלגלנו מצחוק. ולדעתי גם זה משהו בימינו. אפילו הרבה מאוד. ממליצה לראות. בחום.

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 5 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה