הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

על נערה אהובה אחת שאיננה ועל אנשים אחרים שזקוקים לעזרה

02/09/2015

ורדים

בשביל התרומה הזאת לא צריך כסף. לא צריך שיהיו לך כישורים מיוחדים. לא צריך להשקיע זמן רב. כל מה שצריך זה: להיות בריאים, צריך המוגלובין תקין, לחץ דם תקין, משקל מעל 50 ק”ג וכשלוש שעות פנויות. וגם רצון ונכונות לעזור.

בתחילת מאי השנה נפטרה נעם, בת 19, חברה טובה של בתי ובת-בית אצלנו. נעם חלתה בסרטן בגיל 14. את שנות ההתבגרות שלה, השנים אותן נערות בגילה מעבירות במסיבות, בילויים, ים, בשיחות על בנים ובקיטורים על בית ספר ועל ההורים – העבירה נעם במלחמה. מלחמה על החיים שלה. היא היתה לוחמת אמיצה וגיבורה. אבל היא לא נלחמה לבד. היה לה צבא של חיילים שנלחמו איתה, אבא ואמא וסבא וסבתא, שתי אחיות והמון חברות וחברים, אנשי העמותות, מתנדבים ומתנדבות שפוקדים את שניידר ומאירים את חייהם של החולים. בחמש השנים שחלפו מאז פרצה המחלה, נעם לא היתה רק חולה. היו תקופות בהן היתה נערה ככל הנערות – סיימה את התיכון, רקדה בנשף סיום י”ב, עשתה שטויות עם חברות, נסעה לחופשות, נהנתה בארוחות שישי עם משפחתה הענפה והאוהבת.

נעם היתה ילדה שמאד קל לאהוב. תמיד מחייכת, תמיד אופטימית, תמיד הייתה לה מילה טובה להגיד. מסוג הילדות שלא היה בהן גרם אחד של רוע. רק טוב. תמיד היתה מפשרת בין הבנות-החברות. ידעה להרגיע, להשרות אווירה של שלום ושלווה ונעימות. מעל קברה הטרי ציינו כולם כמה התאים לה השם שבחרו לה הוריה. כאילו מיד עם היוולדה, ראו ההורים בעיניי הדבש ובשיער הג’ינג’י שלה שהילדה הזאת כולה נעם, שדרכיה יהיו דרכי נעם.

אין יום שאני לא חושבת עליה. כמה אהבתי כשהייתה המגיעה לביתנו. כמה אור הפיצה וכמה אופטימיות. למרות שנות המאבק במחלה נעם לא נתנה לאף אחד הרגשה שהיא “ילדה חולה”. מעולם לא שמעתי אותה מקטרת או מתלוננת על מחלתה.

בפעם האחרונה שביקרה בביתנו, כמה שבועות לפני שנפטרה הבחנתי שגזרתה קטנה ושברירית. ההליכה היתה קשה לה וגם הנשימה. אבל החיוך לא מש מפניה. היא קמה לקראתי וחיבקתי אותה. בזהירות בזהירות פוחדת לשבור את גופה הצנום, ההולך וקטן לנגד עיניי. הגוף היה שברירי אבל החוזק הפנימי נשאר כשהיה. האור הכתום שהפיצה זהר בפעם האחרונה ואנחנו לא ידענו שלא נראה אותה יותר. לו ידענו, היינו מחזיקים אותה חזק חזק ולא נותנים לה ללכת. לא נותנים לה להיעלם מאיתנו.

איך נפרדים מילדה בת 19? איך נפרדים מילדה שהיתה חלק מאתנו? איך נפרדים מילדה שיש לה עוד כל כך הרבה מה להספיק ולאהוב ולתת ולקבל?

כנראה שלא נפרדים. נשארים עם תחושת ההחמצה וההפסד. התחושה הקשה והמעיקה של האין והחוסר והריק.

כשנעם חלתה גיליתי שאפשר לעזור לה ולחברים שלה במחלקה על יד תרומת טסיות דם (טרומבוציטים). הפעולה היא פשוטה ואורכת כשעתיים-שלוש. בשבוע שעבר הייתי בבנק הדם בבילינסון בפעם הראשונה מאז שנעם נפטרה. כל הזמן חשבתי עליה ועל כך שחבל שלא תרמתי יותר ועשיתי יותר. הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל שהיא תחייה. בשביל לחבק אותה רק עוד פעם.

תרומת טסיות דם היא חשובה ומצילת חיים. פשוט כך. טסיות דם הן מרכיב חשוב בנוזל הדם שחיוני לעצירת דימומים ולתהליך קרישה. חולי סרטן מסוימים, חולי אנמיה ומי שעברו השתלת מח עצם זקוקים לתרומה שלהן. התרומה מסייעת במניעת דימומים בחולים אלה ולפעמים קובעת את גורלם לחיים ולמוות.

לצערנו הרב ולדאבון לבנו, המחלה הארורה הכריעה את נעם. אך בכל המחלקות בבתי החולים ברחבי המדינה ישנם הרבה ילדים ומבוגרים הזקוקים לתרומת טסיות דם. חולים שאפשר לעזור להם. עוד היום.

ולרגע אחד, כשאני יושבת על הכיסא בבילינסון, בבנק הדם, קרוב לשניידר שם היתה נעם מאושפזת, אני מרגישה קרובה אליה ומקוה שהנה עוד רגע היא תיכנס בדלת, מחייכת את חיוכה הכובש ומאירה את הסביבה באור כתום בוהק.

 אז איך תורמים ולמי פונים?

http://www.clalit.co.il/he/your_health/family/cancer/Pages/trombocite_donors.aspx

או בפייסבוק

https://www.facebook.com/groups/199408076895355/

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 5 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה