הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

התחלה וסוף זה בעצם אותו מקום, לא?

02/09/2013

“העיקר הבריאות” (ממשנתה של סבתא רחל. ועוד כמה מיליוני אימהות וסבתות ברחבי הגלובוס ולאורך השנים)

איחולים איחולים מכל עבר.

אני קוראת את הבלוגים המקסימים והמופלאים של חברותיי לבלוגיה. איחולים כנים היוצאים מהלב של מישהי אחת ונכנסים היישר ללבה של האחרת. איחולים אישיים ואיחולים ארציים. איחולים גשמיים ואיחולים רוחניים הנוגעים לנפש פנימה. והם יפים ומרגשים. ואחרי כל ברכה כזאת אני אומרת לעצמי “הלוואי, הלוואי”. ואני חושבת שאם יתגשמו רק עשרה אחוזים מכל מה שאנו מאחלות לעצמנו ולמשפחתנו אז די דיינו.

ואז אני קוראת פוסט של בלוגרית על מאבקה במחלה ארורה. אישה אמיצה שנחלמת בגזר הדין שניתן לה בכל כוחה ומרצה ומאמינה שיהיה טוב. מוכרח להיות. פשוט אין אופציה אחרת. ואני נזכרת בחברה שמחכה לתוצאות של בדיקות מפחידות וחורצות-גורלות. קיבלה פסק דין ועכשיו מחכה לדעת מה וכמה יקצבו לה. תקופת ההמתנה הזאת הורסת, מכלה, משמידה את הנפש. כמה צדקו כל הסבתות באשר הן, בכל הדורות ובכל הארצות ובכל הזמנים: “העיקר הבריאות.”

כמה הגיגים על “העיקר הבריאות”

  • בגיל העשרה כשהייתי צעירה וחזקה, בתקופה של לפני בגידתו הבלתי נמנעת של הגוף התייחסתי לאמריה הזו כקלישאה סבתאית מעצבנת וחסרת משמעות. “העיקר הבריאות”. יאללה בסדר. מי חושב על בריאות כשהוא צעיר ובריא. לך ספר לסבתא.
  • גיסתי היתה אומרת שהיא רוצה להיות במצב שהיא לא מרגישה שיש לה האיברים שהיא לא יודעת שיש לה בטן או רגל או יד. המצב הטבעי הוא להתהלך בעולם כגוף שלם, לא כאוסף של איברים שקובצו תחת קורת-גג אחת. אם את מודעת לכך שיש לך שיניים, סימן שיש לך כאב שיניים. אם את מודעת לכך שיש לך בטן, סימן שכואבת לך הבטן. אם את מסתובבת בעולם כשאת מודעת לאיבר מסוים – סימן שיש בעיה.
  • אמא שלי נפטרה לפני המון שנים ממחלה קשה. כן, ההיא שלא אומרים את שמה. מאז הסערה התרגשה עלינו ונטרפו הקלפים, זרמו הרבה מים בירקון וגם בנחל שניר. יצאנו מהצד השני של הסערה חזקים יותר ומאושרים פחות. מוות של אדם קרוב מותיר אותך מצולקת לעד. כל שמחה תהיה מהולה בעצב. כל אירוע משמעותי משמח ומרגש לא יהיה שלם ולא יהיה מושלם. פינה אחת בלב או בראש או בבטן תישאר תמיד חשוכה ונוגה. אתמול כששכבתי במיטה והתהפכתי מצד לצד דואגת מבעיות חדשות, נזכרתי שהשנה תהיה שנת ה-30 למותה של אמא שלי. היא היתה בת 40. לא יאומן. הזוי וסוריאליסטי. כמה הכל היה יכול להיות שונה עבורנו אם היא היתה חיה ונמצאת איתנו. בריאות, כבר אמרנו?

וכמה איחולים לשנה הקרבה ובאה

חשבתי מה אני רוצה שיהיה השנה.

אני באמת רוצה שיהיה טוב.

שנה של שלום (אמיתי, לא סתם המילה או התמונה של היונה-עם-עלה-של-זית)

שנה של אושר ושמחה ועליזות.

שנה של הגשמה עצמית, אתגרים ועניין.

שנה של חברות וחברים ומסיבות ושירים.

שנה שבה נצמח ונגדל ונהיה קצת יותר שלמים ומאושרים ממה שהיינו שנה שעברה.

אבל הכי הכי ולפני הכל ואחרי הכל ובאמצע –

שנהיה בריאים.

שנה טובה.

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה