הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

אחד הסודות השמורים ביותר של המין הנשי.

31/07/2013

מה אתן אומרות, שנספר את האמת?להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה.

לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות והרגע הדרמטי (טראומתי) הלידה. עכשיו כשאני מתקרבת למעמד של זקנת-העדה יש לי ניסיון ופרספקטיבה שבודאי חסרו לי כשילדתי לראשונה לפני עשרים שנה.

השבוע ישבנו עם ג’, חברה של אחיותיי, והיא סיפרה על הלידה הראשונה שלה שהתרחשה רק לפני שבוע. והכל חזר אליי, הרגעים האלו בבית היולדות שאת יודעת איך נכנסת (שמנה עם בטן של חודש תשיעי) אבל אינך יודעת מתי זה יסתיים ואיך. נחשול של רגשות והורמונים המאיימים להטביע. לידה. הסוד הכי שמור שלנו. למה סוד? הרי היום כבר כולן מדברות על זה וכבר ידוע שיש לעיתים דיכאון אחרי לידה ושלא הכל וורוד. היום כבר נשים כותבות על זה ספרים ומספרות זו לזו הכל. ובכל זאת.

הסיפורים על הלידות משרתים אותנו הנשים, באותו אופן שבו סיפורי המילואים משרתים את הגברים שלנו. מי יותר גיבורה – כמה זמן היו לך צירים? עם אפידורל או בלי? עם דולה, בלי דולה? רופא פרטי? חדר במלון? לידה עם דולפינים? עם כרישים? בבלון פורח? (את שני האחרונים סתם המצאתי, אבל לא רחוק היום, אתן תראו…)

ועכשיו לדילמה: האם לספר למישהי הנמצאת בהריון הראשון שלה שזה כואב לאללה? האם לספר לה את האמת האמיתית? האם לספר לה שיש רגע בלידה שבו את אומרת לעצמך (או צורחת על בן זוגך): “לא! לא! הדבר הזה לא ייצא משם!! לא יודעת מאיפה זה כן ייצא אבל משם אין סיכוי!”. האם לספר לה שיש רגע שבו את אומרת לעצמך (או צורחת על המיילדת): “טוב הבנתי. לא הולך. התחרטתי, אני הולכת הביתה. התינוקת תישאר בפנים”. האם לספר לה שבזמן צירי הלחץ (פעמיים בלי אפידורל) את מרגישה כאילו אבטיח גדול עומד לצאת לך מהתחת?! כן, מהתחת לא בדיוק המקום שציפית, הא? כן. זאת ההרגשה. האם לספר לה שאנחנו מזיעות ומפרישות ומריחות ומסריחות וכואבות? או אולי לא. הרי היא תגלה את זה לבד.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך למרות כל הפתיחות שיש כיום, בטח לעומת מה שהיה בדורות הקודמים, עדיין נשים צעירות חולמות על איזו שהיא תמונה פסטורלית: את שוכבת על כרית צחורה עם ליפסטיק קל וסומק טבעי בלחיים, בן זוגך הלבוש בקפידה ונראה טוב מתמיד (הוא עומד להפוך לאבא!) נמצא ליד מיטתך והמיילדת המקסימה והחייכנית סבלנית ומכילה. את לוחצת קלות, ואחר כך עוד קצת (כמו הוצאת גזים קלה) והופ! תינוק מתוק (שנראה בסרטים בן חודשיים בערך) מגיח מבין רגלייך והוא יפה כמו בראד פיט וחכם כמו איינשטיין.

“הלווו! תתעוררי מותק. פה זה לא הוליווד. יש לי 10 יולדות כמוך עד שאני מסיימת משמרת. דוקטור! זאתי צורחת, איפה המרדים? מותק, צאי מהחדר, מותר רק מלווה אחד. מיידלע מה את בוכה? קיבלת אפידורל!”

אין לי תשובה מה נכון לעשות. כיולדת ותיקה רמזתי לאחיותיי שזה עלול לכואב. אבל תמיד עצרתי את עצמי בתיאורי הזוועה והאימה. עבורי הלידות היו קלות (יחסית) ונעימות (יחסית). בלידה השלישית, כשאחת האחיות שסידרה לי את הכרית ושאלה אם נוח לי, אמרתי לי שיותר נוח לי עם חברה בבית קפה בתל אביב. בלידה הראשונה כשהרופא האנטיפת תפר אותי במשך שעה בערב יום שישי ולא החליף איתי מילה, ולא ענה לי לאף שאלה, חשבתי לעצמי: “מצבי טוב ממצבו. לי יש תינוקת יפהפיה ובריאה והוא יושב ותופר לי את ה—- בערב יום שישי!”

אז להגיד או לא להגיד? התשובה כרגיל היא מורכבת. תלוי בדוברת, תלוי בשומעת. אני אמרתי שכואב וכואב, ודואב ודואב – ובסוף יוצא הדבר הכי מתוק בעולם. אני סיפרתי להן שכאשר מניחים בפעם הראשונה את הייצור המתוק והחמוד הזה עליך ואת מריחה אותו ויודעת שחייך ישתנו לנצח. לטובה. בטח לטובה.

*מוקדש באהבה לג’ ולאחיותיי הצעירות ולכל האימהות באשר הן.

עוד מהבלוג של עדי פילץ

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עשרים השנים הראשונות

כשהייתי בת 16, צעירה, תמימה ומבולבלת שאלתי את אמא שלי: "אבל איך יודעים שמישהו הוא האחד? איך אדע שזה האיש שלי לכל החיים?" והיא בחכמתה ובשכל הישר שלה אמרה לי: "כשזה יהיה זה - את תדעי." אמרה ולא יספה. תשובתה הרגיעה אותי לזמן-מה....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה