הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

כשאנחנו מגדלות ילדים קטנים אנחנו חושבות שלעולם לא יהיה לנו עוד זמן לעצמנו. נכון, זה לוקח זמן (17 שנים במקרה שלי), אבל זה מגיע. מהר ממה שחשבתן.

02/10/2010

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה.

17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים.

17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת כשקטנה יושבת לי על מותן שמאל, שוטפת כלים תוך כדי ניסיונות (סרק, בדרך כלל) להרדים את התינוק. חשבון פשוט: אם מחברים את גילאי הילדים אזי במצטבר יש לי 40 שנות הורות. מזל שהשנים הן חופפות ולא עוקבות.

במהלך שנות גידול הילדים ניסיתי לעיתים להיזכר מה הייתי עושה כשהייתי רווקה-סטודנטית (הוללת-למחצה) בתל אביב. אני זוכרת שהייתי חופשייה. לעיתים אני מנסה לשחזר את התחושה הפנימית של ההרגשה הזאת. מנסה להרגיש מה שהרגשתי אז. אני לא מצליחה. התרחקתי משם מאוד. מה אני והשותפה שלי היינו עושות בזמננו הפנוי. כמה פנוי היה הזמן. מה עשינו כשלא עבדנו או למדנו? לא הצלחתי להיזכר. כשהילדים היו קטנים היו הרבה ימים בהם היה נדמה לי שימיי החופש האלו לעולם, אבל לעולם, לא ישובו. תמיד אטפל בילדים. תמיד. לעולם עיתותי לא יהיו בידי.

היו שנים בהן הייתי אומרת לחברות שלי שהזוגיות שלנו נמצאת בתקופה שנקראת “תעביר-את-המלח-בבקשה”. שלושה ילדים, שני הורים עובדים, זמן קצוב ומוגבל, כולם רוצים לדבר עם אבא או אמא בזמן ארוחת ערב ולנו אין דקה לדבר אחד עם השנייה. הייתי שואלת אותו שאלה והוא היה מתחיל לענות לי. באמצע הגדולה מבקשת תשובה לשאלה בהיסטוריה בשביל שיעורי-הבית, האמצעית מספרת על חוג הריקוד והקטן על כך שנפלה לו השן. הייתי אומרת, לא נורא. כשהקטן יהיה בן 15 תשלים את הסיפור שהתחלת לספר לי. יש לי זמן, לא בוער.

ופתאום – אחר הצהריים של יום שישי לבד. רק אני והוא. הילדים התפזרו. נפוצו לכל עבר. כל אחד לעיסוקיו. לא צריך להציע להם ללכת לבריכה, לים, לסרט, לחבר, לסבא, לטייל, לרכוב על אופניים. לא צריך להעסיק או לבדר או לשעשע אותם. רק את עצמנו.

האם אנחנו זוכרים איך עושים את זה?

במשך השנים אמרתי לעצמי שאני חייבת להכין את עצמנו ליום הזה. ליום שבו נישאר רק שנינו. כמו שהתחלנו. כמו פעם. אני זוכרת שאמרתי שאני לא רוצה להגיע ליום הזה ולא לזכור למה התחתנתי איתו ומה מצאנו אחת בשנייה. פחדתי שלא נדע מה לעשות. יחד. ולחוד.

והנה, הוא הגיע. גיליתי שעוד נעים לנו לבלות יחד. לא היינו צריכים לחכות שהקטן יהיה בן 15, הוא רק בן 9. נחנו בצהריים, אני קראתי את עיתוני שבת, הוא קרא ספר, אני הכנתי תכשיט לאחותי, הוא עשה אמבטיה, ועוד נשאר לי זמן לכתוב על זה.

אמהות צעירות – תתעודדנה. לא התכוונתי לעורר קנאה, ההיפך. קחו אוויר. גם יומכן יגיע. והרבה יותר מהר ממה שנדמה לכן.    

 

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

עשרים השנים הראשונות

כשהייתי בת 16, צעירה, תמימה ומבולבלת שאלתי את אמא שלי: "אבל איך יודעים שמישהו הוא האחד? איך אדע שזה האיש שלי לכל החיים?" והיא בחכמתה ובשכל הישר שלה אמרה לי: "כשזה יהיה זה - את תדעי." אמרה ולא יספה. תשובתה הרגיעה אותי לזמן-מה....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה