הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

הילד במרכז או בצד או באמצע. הילד כעובד במכרה או כמלך הבלתי מעורער של המשפחה. בשבחי האיזון.

27/09/2010

השבוע נזכרתי במשפט ששמעתי מחברה אמריקאית. משפט שהקפיץ אותי כששמעתי אותו לראשונה וכעת גרם לי לתהות (שוב) על מעמדם של הילדים במשפחה בפרט ובחברה בכלל. החברה האמריקאית סיפרה לי על שלושת הילדים שלה, מה כל אחד עושה, איפה לומדים, מהם התחביבים שלהם. שיחת חולין.

“ומה איתך?” שאלתי אותה. “מה את עושה?” היא ענתה מיד ללא שמץ היסוס או ספק בקולה:  ”Me? I’m the doormat”. נאלמתי דום, לרגע לא ידעתי אם היא מתבדחת או מדברת ברצינות. דקה חלפה, ראיתי שהיא רצינית. משפט זה נאמר מפיה של אישה מהמעמד הבינוני-גבוה בארה”ב שגרה בבית פרטי רחב מידות במערב-התיכון של ארה”ב, בעלת תואר שני בראיית חשבון שבעלה הוא מנכ”ל חברה משגשגת. היא עצמה נטשה קריירה מצליחה לטובת גידול הילדים. כיום, התינוק שלה הוא בן 18 (שנים, לא חודשים) ולומד בקולג’ יוקרתי. והיא? מארגנת מחדש את החדרים, צובעת (בפעם השביעית בחמש השנים האחרונות) את שירותי האורחים, מזיזה את המיניאטורות שעל האח מימין לשמאל ומשמאל לימין, אומרת לגנן מה לשתול מקדימה. אומרת לו מה לעקור מהגינה האחורית. עסוקה מאוד.

אתנחתא היסטורית קצרצרה ולא מדעית בעליל אודות תפקידו ומעמדו של הילד המשפחה. היסטוריונים טוענים כי עד לעת החדשה (מאה 16) החברה המבוגרת תפסה את הילד כ”מבוגר קטן”, ולא כישות נפרדת. (ראו ספרה המצוין של ד”ר שולמית שחר “ילדוּ­ת בימי הביניים”). הילדים נתפסו כחלק בלתי מופרד מאוכלוסיית המבוגרים, לא היו להם משחקים משלהם ולא היה להם לבוש שונה מזה של המבוגרים.הם בסך הכל היו מבוגרים, רק קצת יותר נמוכים.

לאורך ההיסטוריה, היחס לילדים השתנה כמובן. וטוב שכך. בתקופות מסוימות היו זקוקים לילדים כ”ידיים עובדות” על מנת לעבד את שדות המשפחה (שרידים לכך ניתן היה למצוא במושבים ובקיבוצים שלפני “העידן התאילנדי” – אז עזרנו להורים שלנו בבציר, בקטיף, במיון הפירות ובאריזתם. ועל זה אומר בני הצעיר “מה, אמא, היית פעם תאילנדית?”). בזמן המהפכה התעשייתית היו זקוקים לילדים על מנת לעבוד במכרות וליד המכונות, כשהם מסייעים לפרנסת המשפחה ועובדים ללא תנאים סוציאליים מינימאליים. (מי אמר מפעלים של נייקי במזרח הרחוק?)

הגענו לשנות האלפיים. השינוי ביחס לילדים ממשיך להשתנות. אלא שעכשיו, כך נדמה, הרחקנו לכת לכיוון השני. הילד הוא המלך. השולט. עקרון הרצף, הלוחשת לתינוקות, גישת “הילד במרכז” ועוד תיאוריות מתיאוריות שונות. במשפחות רבות רואים יישום של האלהת הילד. הוא החשוב. הוא הקובע. הוא המחליט. ואנחנו ההורים תפקידנו לשרת אותו ולדאוג לכל מחסורו ברגע נתון. אלו שלקחו את זה רחוק יותר גם דואגים למלא כל גחמה, ציוץ או הבלחה של קצה קצהו של רצון.  

הלוווו? לא התבלבלנו? נכון, הילד חכם, נבון, מפותח מכפי גילו (אפילו סבתא אומרת), בעל יכולות מוטוריות  יוצאות מן הכלל. הכל נכון. ובכל זאת. הוא רק ילד, חסר את ניסיון החיים שלנו, את יכולת ראיית התמונה-הכוללת, את יכולת הסקת המסקנות ולימוד מטעויות. הוא עוד ילמד, יגדל, יצמח, יתפתח. ואין לי ספק כי רבים מהילדים יעפילו על מוריהם-הוריהם. אבל עוד לא, לא בגיל 4. הוא עוד לא שם.

נשים רבות זזו הצידה, ארזו את הרצונות שלהן, את השאיפות, את החלומות ושמו אותם בקופסה סגורה היטב בבוידם של החיים. הן מבטיחות לעצמן כי ישובו לכל אלו כשהילדים יעזבו את הבית. האמנם?! מה יקרה אם החלמות יתאדו? אם הרצונות יפוצו לכל עבר? אם השאיפות יעלו עובש ויקמלו לאחר שנים ארוכות בהן היו דחוקות ודחוסות בפינה חשוכה? האם נבאמת נצליח לזכור מי אנחנו ומה רצינו לאחר  שנים של שיכחה מכוונת?    

כולי תקווה שלא אשמע יותר לעולם את המשפט I’m the doormat. כי אנחנו האמהות (וגם האבות) לא שטיחוני כניסה שעליהם אפשר לנגב את הרגליים כשנכנסים הביתה. אנחנו לא רק הנהגות, המבשלות, המכבסות, המנקות, המורות לעת- מצוא והמפרנסות. אנחנו גם עוד המון דברים – אדם, אישה, בעלת דעה, כותבת בלוגים, חברה, מאהבת, בת, אחות ועוד אלף ואחד תארים וכתרים שכדאי וצריך להתהדר בהם.

אז חברה יקרה – תבטיחי בבקשה, שלעולם, אבל לעולם, לא תגידי (לעצמך, אבל גם לא לאחרים) שאת שטיחון הכניסה.

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 10 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה