הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

פוסט לא פוליטיקלי קורקט בעליל

25/11/2012

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית.

להכין ארוחת צהריים לילדים.

כן, כן, אני יודעת שלאכול זה צורך בסיסי ושילדים צריכים לאכול כדי לגדול ואפילו לא רק כדי לגדול אלא ממש בשביל לחיות. אבל נמאס לי, ממש נמאס לי. אני לא טובה בזה, אני לא יודעת לבזוק קורט של תבלין-כלשהו על התבשיל ולהפוך אותו למדהים וחד פעמי. אין לי חך אנין טעם היכול לזהות מה חסר לתבשיל. אני בדיוק הבנאדם שעבורו המציאו את ספרי הבישול. אם אני דבקה במתכון מסוים באדיקות דתית אני יכולה להנפיק מאכל טעים (או טעים מינוס) עבור משפחתי.

לאחרונה אני קוראת את כל הפוסטים של הנשים האידיאליות (בעיניי לפחות) שאופות עוגות יפות וקישים מקושטים ומנות מסובכות ונאות א-לה-חיים-כהן – ואני כבר יודעת בוודאות. לעולם לא אהיה אחת מהן. לא אצטרף לגילדה של הנשים-האופות-מבשלות-מאדות-מקציפות-מטמפררות שיכולות להכין ארוחה לעשרים אנשים בהינף תרווד ויד. עיניי כלות וקנאתי בוערת. לעולם לא אהיה כמותן, אבל גם דוגמנית ורופאה ומתכנתת כבר (קרוב לוודאי) לא אהיה.

חמותי היא בשלנית מעולה. גם כשאין לה כלום במקרר זה אומר שהיא יכולה להכין ארוחת גורמה ל-15 איש בהתרעה של שעה. האוכל תמיד טעים ומוגש באופן מעורר תאבון המגרה את העין ואת בלוטות הטעם. כשרק הצטרפתי למשפחה אמרתי יום אחד לגיסתי: “טוב, כשאני אהיה בגיל של סבתא, גם אני בטח אדע לבשל”. “יקירתי”, היא אמרה לי נחרצות “את צריכה קודם לבשל 30-40 שנה ואז אולי תגיעי לדרגה של סבתא”. מה אגיד? צודקת.

זה לא אומר שאין ימים שמוזת הבישול לא נוחתת עליי ופתאום בא לי להכין מרק כרובית מוקרם או פשטידת בצל או עוגת גבינה. יש ימים כאלו. אבל לאחרונה הם מתרחקים והולכים והפער בין יום- רווי-מוזה אחד למשנהו הולכים ומתרחקים, הולכים ונעלמים…

איזו מלאכה סיזיפית היא הבישול היום-יומי. כל יום, כל צהריים מחדש. הקטן לא אוהב פטריות, האמצעית לא אוהבת דגים. בררנים נמאסתם. ולמזלי (ואולי לצערם של ילדיי) גם אין לי את תסביך השואה המביא עימו את התובנה שזהו אושר גדול לראות ילדים אוכלים. לא אכחיש: אני אוהבת לראות שהם נהנים מהאוכל שהכנתי, אבל האמת היא שאני יותר נהנית לשמוע אותם מתגלגלים מצחוק, או לראות את האמצעית רוקדת, את הגדולה מסיימת קורס בצבא או את הקטן מנגן שיר של הביטלס על הגיטרה החשמלית שלו.

היום, אגב קיצוץ בצל נדדו מחשבותיי. ובחלומי והנה הילדים גדולים ועזבו את הבית ורק אני ובנזוגי גרים בבית ואני לא צריכה לבשל יותר צהריים. וכל ארוחה חמה אנחנו אוכלים בחוץ, ובבית אוכלים רק מאכלים קלי-הכנה ומהירי-אכילה: יוגורט, פירות וירקות, פריכית אורז. ואין יותר ארוחות צהריים ואין יותר בישולים. ואז יש טלפון והגדולה שואלת אם היא יכולה לבוא עם שלושת הילדים שלה לאכול אצלי צהריים – אהההה!! התעוררתי מהחלום.

כנראה אדם לעמל יולד ואישה לארוחות צהריים. אם זה רק לא היה כל כך משעמם. הארוחה של היום כבר מוכנה לכן אלך לי לקרוא עוד מאמר על ספרות ילדים. אותי זה הרבה יותר מעניין. למרות שזה כנראה הרבה פחות משביע.

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

עשרים השנים הראשונות

כשהייתי בת 16, צעירה, תמימה ומבולבלת שאלתי את אמא שלי: "אבל איך יודעים שמישהו הוא האחד? איך אדע שזה האיש שלי לכל החיים?" והיא בחכמתה ובשכל הישר שלה אמרה לי: "כשזה יהיה זה - את תדעי." אמרה ולא יספה. תשובתה הרגיעה אותי לזמן-מה....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה