הבלוג של עדי פילץ

במילים אחרות

נשואה לבעלי הראשון, בנזוגי מזה 25 שנה. אמא לשלושה ילדים, מתרגמת במקצועי, כותבת תוכן לפרנסתי, וצורפת להנאתי.

עדכונים:

פוסטים: 67

החל מיולי 2010

נהג אוטובוס עמוס בתלמידים מנסה “לגנוב רמזור” עולה על פסים, נתקע שם ולא מצליח לחלץ את הילדים דרך הדלתות.

06/01/2011

ביום רביעי 5 בינואר אוטובוס ההסעות מבית הספר בו לומדת בתי נתקע על פסי רכבת. נתחיל מהסוף: הכל בסדר. אין נפגעים.

ועכשיו להתחלה.

ביום רביעי חזרו תלמידי החטיבה והתיכון משוהם לכיוון המושב. הביתה. בדרך הם עוברים דרך פסי רכבת המשא שעוברת ליד צומת נתב”ג. נסיעה שגרתית. פעמיים ביום. בבוקר ובצהריים. כמה עשרות תלמידים.

בבוקר הערנו את הילדה. בת ארבע עשרה וחצי, בכיתה ט’. היא קמה, התארגנה, אכלה קורנפלקס. הכנו לה סנדביץ’. נשיקה. טוב, הגזמתי. היא בת-עשרה לא נותנת נשיקות להורים. אבל אם היינו בסרט אמריקאי זה מה שהיה מצולם. “יום טוב, חמודה”. היא לא הלכה למסיבה, לא להסתובב חסרת מעש ברחובות, לא למשחק להופעת רוק הפאב באירלנד. לבית ספר.

פעם אמרה לי חברתי הטובה שכשהיא שולחת את הילדים לבית ספר בבוקר יש לה רק תקווה אחת בלב – שהם יחזרו בחיים. עם שתי רגליים ושתי ידיים, הראש במקום. בלי שריטות בגוף, בלי חבלות בנפש. לא צריך שילמדו חשבון? ,שאלתי. לא אכפת לי, היא אמרה. לא צריך שילמדו לקרוא ולכתוב? לא חשוב, היא ענתה. בזמנו, כשדיברנו על זה – צחקתי וחשבתי שהמשפט מוגזם. אתמול נזכרתי ובכיתי.

ביום רביעי המדובר הילדה חזרה מבית ספר קצת באיחור. כששאלתי לפשרו היא סיפרה לי שאוטובוס ההסעה עצר על פסי הרכבת. שני המחסומים ירדו – מקדימה ומאחורה. כשהילדים הסתכלו הצדה הם ראו את הרכבת מתקרבת. התחילה מהומה. הילדים צעקו על הנהג שיפתח את הדלת. הוא לא פתח. הם ניסו לפתוח חלונות. חיפשו את הפטישים הקטנים שנמצאים שם למקרה חירום בדיוק כמו זה. לא היו פטישים. הילדים אמרו שהנהג קפא על מקומו. לא ידע מה לעשות. נלחץ וכנראה לא תיפקד כלל. 

תצפיתן הרכבת שהיה במקום ראה את המקרה. מזל. הוא מיהר להרים את המחסום הקדמי וזירז את הנהג – סע! סע קדימה! רד מהפסים. הרכבת מתקרבת. הנהג מצליח איכשהו להתעשת ברגע האחרון ונוסע קדימה. ירד מהפסים. הכל הסתיים בטוב.

לא זה לא קטע מסרט אימה. לא סרט הוליוודי שהסתיים בכי טוב. זה קטע ממציאות ישראלית שבמקרה (“סמוך עליי, יהיה בסדר”) הסתיימה כמו שהסתיימה.

בערב, כשראיתי בחדשות ערוץ 2 את הכתבה על הנושא, פתאום ירד לי האסימון. דומה שאזל לי כל הדם מהגוף ופתאום, בשנייה אחת הבנתי את משמעות העניין. הבנתי את משמעות המילה “כמעט”. הלכתי לחדר של הילדה, שהיתה באמצע שיחת טלפון עם חברה, וחיבקתי ונישקתי אותה. ושוב נישקתי. קיבלתי את הבת שלי בחזרה. ממש כך. באותה מידה הערב הזה היה יכול להיות סוף החיים של המשפחה שלי. ושל עוד עשרות משפחות.

אני לא בנאדם של דרמות, לא בנאדם חרדתי – אבל הכמעט-אסון הזה מזעזע אותי ומטלטל. הוא פורט על הנימים הכי רגישים והכי בסיסיים של של הקיום שלי. הדאגה, הפחד לשלום הילדים, תחושת האסון האורב ממש מעבר לפינה – כל אלו אוחזים בי ולא מרפים. מה היה אילו…

אני לא אדם שמאמין בניסים ולא בקדוש (שמו הפרטי של אתם-יודעים-מי). לא מאמינה בהשגחה ולא במלאך שומר (ראו ערך “השואה”). במה אני כן מאמינה? אני מאמינה במנהל תקין, במדיניות מסודרת (בניגוד למדיניות ה”סמוך” הישראלית הידועה), אני מאמינה שנהג המסיע ילדים צריך להיות אחראי, בעל תושייה, מקצוען ובעל שיקול דעת. נכון אנשים יכולים לטעות, אבל אסור, פשוט אסור לנהג אוטובוס עמוס תלמידים לטעות טעות כזאת מרה. אסור לזלזל ולו לשנייה במה שעלול לקרות, אסור לחשוב “יהיה בסדר, אני אצליח לעבור את פסי הרכבת” ולא להפעיל שיקול דעת. יש לך רישיון נהיגה על אוטובוס. אין לך רישיון לפגוע בילדים שלנו. בילדה שלי. בילד של החברה שלי.

 ותודה רבה מעומק הלב לתצפיתן של הרכבת. לערנות שלו, לאכפתיות. תודה שהצלת לנו את הילדים.

לצפייה בסרטון המתאר את המקרה:

http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-102c04477975d21004.htm

עוד מהבלוג של עדי פילץ

תצוגה מקדימה

לספר או לא לספר?

להגיד לה או לא להגיד? זאת השאלה. לשמחתי אני כבר לא בגיל ההיריון והלידה. עכשיו אני מלווה את אחיותיי הצעירות וחברותיהן  בתקופה המאושרת של חייהן. הריון, בדיקות, מעקב, התלבטויות...

תגובות

פורסם לפני 6 years

איזו מין שלווה (או: הילדים גדלו)

כמעט 17 שנים חלפו מאז הפכתי לאימא בפעם הראשונה. 17 שנים של טיפול, דאגה, הענקה, אהבה ללא תנאי, עוד קצת דאגה, חינוך, ויתור, פשרה, מנה נוספת של אהבה, עוד קצת ויתורים. 17 שנים בהן הייתי תולה כביסה כשמישהי תלויה לי על הרגל, מבשלת...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

יש לי חלום

בחודשיים האחרונים זה מכה בי ביתר שאת. אני מוצאת את עצמי ניצבת מולה חסרת אונים, חסרת חשק, חסרת מעוף. זה משעמם אותי, אני לא טובה בזה ולא בא לי לעשות את זה יותר. אף פעם. נמאס לי סופית. להכין ארוחת צהריים לילדים. כן, כן, אני...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה