הבלוג של עדי קרנקורס

adikrankors

עדכונים:

פוסטים: 3

עוקבים: 3

החל מספטמבר 2013

הרגע שהחלטתי לא לשבת שבעה על אבא שלי לא היה פשוט.. אבל ההחלטה גם לא היתה קשה כמו שהסביבה היתה רוצה להאמין.

07/09/2013

זיכרון הילדות הראשון שלי הוא של אבא שלי עולה במדרגות עם קופסת קרטון ארוכה.. מתנה בשבילי.

זאת היתה הבובה הכי יפה בעולם, לפחות מהשקפת מבטה של ילדה בת שנתיים.

הבובה היתה יותר גבוהה ממני אז, בלונדינית כמובן, בשמלת כלה לבנה. אני זוכרת שהסתכלתי על אבא שלי בהערצה, באהבה ללא גבולות וידעתי שאבא שלי הוא הכי בעולם.

מהיום ההוא עד היום שבו הוא ניסה לרצוח את אמא שלי עברו 21 שנים.

איך אני מסכמת 21 שנים לתוך בלוג? מקצרת פרטים שהפכו אותי לאישה שאני היום?

חוסכת מכם את הסיפורים הקשים על האלימות והפרימיטיביות הקווקזית של העדה אליה נולדתי?

אז אני אהיה פתוחה וכנה מעכשיו, הפוסט הזה הולך להיות מאוד ארוך, הסיפור לא משעשע, אין לו סוף טוב וסביר להניח שאני אחפור והרבה. אבל זה הסיפור שלי.

ההורים שלי הכירו והתחתנו ב1975 בקווקז. אבא שלי היה בן 40 ואמא שלי בת 25.

בשלב הזה אבא שלי היה גרוש 3 שנים מאשתו הראשונה והיו לו 7 ילדים.. כן כן, 7.

אמא שלי התייתמה מאמה בגיל 14 ולקחה על עצמה את תפקיד אם המשפחה למרות שהיתה אחת מהאחיות הקטנות מתוך 6..

היא ראתה את כל 5 אחיותיה מתחתנות, עזרה לכולן כלכלית, עזרה לכולן לגדל את ילדיהן ואיפשהו בתוך כל זה איבדה את עצמה.

אני מאמינה שעד היום היא לא מודעת לערך שלה.

בתוך הבדידות והעצב של חייה היא ברחה לספרים של אמה.. ג’יין אייר וכד’.

אז כשגבר נאה בן 40, אבא ל-7 החל לחזר אחריה, הראש התמים שלה האמין שחייה הופכים לאגדה, היא תהפוך בגיל 25 לאמם של 7 ילדים בוגרים (הגדולה ביותר בת 15) ותגדל אותם באהבה גדולה מוקפת בפרחים, פרפרים ומוסיקה.

מיותר לומר שהמציאות היתה אחרת לחלוטין.

ביום שאמא שלי התחתנה איתו החיים שלה הפכו לסיוט שנמשך 35 שנים.

אבא שלי היה בראש ובראשונה אלכוהוליסט, הוא היה בעל אלים שדאג אך ורק לרצונותיו וצרכיו וכמובן, אבא נעדר.

הדעה שלי על הסוג הזה של גברים היא שהם לא מספיק חכמים בשביל להתווכח עם הנשים שלהן אז הם פשוט משתיקים אותן באלימות.

הדעה של אמא שלי אחרת, היא תמיד ריחמה עליו, אהבה אותו למרות הכל. מה היא יודעת על אהבה..?

היא תמיד טענה שאף אחד לא חינך אותו, לא גידל אותו עם ערכים ומוסר.

הוא התייתם מאמו בגיל 6 וגדל ברחובות. קורבן הנסיבות.

אני לא מקבלת את זה.

איך לתאר לכם את קווקז של 1975? כבוד משפחה, אלימות, אונס.. אלה רק מלים ספורות שקופצות למוחי.

אני לא מכלילה, אני מאמינה שהיו אז גברים מדהימים, רכים ורגישים שכיבדו את נשותיהן והיו אבות למופת.. אני פשוט לא הכרתי אותם.

גרושתו של אבי הרגישה שזנזונת צעירה גנבה את בעלה (למרות שהיו גרושים כבר 3 שנים) והחליטה להתעלל בה, היא היתה שולחת גברים שיתקפו את אמי ברחוב, חברותיה היו משליכות לעברה אבנים כאשר היתה הולכת למכולת, לא משנה שהיא היתה בחודש 9 להיריון (עם אחי הגדול רפי) ולא משנה אם היא טיילה עם אחי ברחוב כשהוא היה בן שנה וחצי..

גם משפחתו הכללית של אבא שלי לא קיבלה את נישואיו החדשים, הם תמיד קיוו שהוא “יתעשת” ויחזור למשפחתו הראשונה.

כשאחי רפי נולד, אחותו של אבא שלי נעמדה ליד העריסה שלו, שמה יד על החזה שלו ואמרה: “הלואי שהילד הזה לא יגדל”.

ילדיו של אבא שלי.. האחים הגדולים שלי (חיוך ציני) הרגישו שנטשו אותם אז הם דאגו לסחוט את אבא שלי רגשית וכלכלית בכל הזדמנות.

מעבר למזונות שאבא שלי שילם הוא החסיר מאחי בגדים ואוכל כדי שיהיה לילדיו הגדולים הכל.

וכך נראו חייהם של אמי ואחי במשך 9 שנים עד שאני נולדתי.

הם חיו מתפוחי אדמה מטוגנים ולחם כי לא היה כסף ליותר מזה.

לאמא שלי היתה שמלה אחת שהיא דאגה לכבס כל יומיים ולתלות במהלך הלילה כדי שהיא תהיה יבשה לקראת היום הבא.

אחי לבש שנים את אותם הבגדים והנעליים למרות שהיו קטנים עליו והכאיבו לרגליו.

ואחיי הגדולים? בזמן שהם התחתנו והקימו משפחות הם שנאו אותנו, איחלו לנו רע, ריכלו עלינו וחיפשו דרכים לפגוע בנו.

ואז ב-08/01/1986 אני נולדתי, לטענת אמא שלי המזל קצת השתנה מאותו היום, אבא שלי השיג יותר עבודות (הוא היה חשמלאי) והיה יותר כסף, קצת יותר אוכל..

אפילו המשפחה שלו לא שנאה אותי, אותה אחות של אבא שלי שקיללה את אחי רפי כשהוא נולד, החזיקה אותי באהבה בבית החולים ואמרה בקול: “היא שלנו”.

כל חיי ניסיתי להוכיח שאני לא, אני לא שלהם! מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה.

ב-1990 עלינו ארצה, התמקמנו בקריות הרחק מאור עקיבא וחדרה שלוחות קווקז בישראל. אמא שלי רצתה להיות קרובה ל-2 אחיותיה שעלו עשור לפנינו.

אף אחד מהצד של אבא שלי עדיין לא עשה עליה אז הוא הסכים לרצונה של אמי.

האלימות הפיזית ברובה הפסיקה כשעלינו לארץ, בעיקר כי אחי גדל והגן על אמא שלנו אז אבא שלי כבר לא יכל לעשות כל מה שבא לו.

בוקר אחד כשהייתי בת 6 אבא שלי ארז את חפציו, משך את כל הכסף שהיה לנו בחשבון ונסע לילדים האהובים שלו (חיוך ציני כבר אמרתי?)

נטש אותנו וגנב מאיתנו ללא כל סיבה נראית לעין מעבר לאגואיזם שלו.

הילדים שלו בדיוק עשו עליה וכמובן התמקמו בחדרה.

נשארנו בלי כלום, לא שהיה לנו כ”כ הרבה, שכרנו דירת 2 חדרים בקריית חיים אבל שמחנו בחלקינו.

אחי נאלץ לנשור מהלימודים (בגיל 16) והתחיל לעבוד, אמא שלי עבדה מ6 בבוקר עד חצות ואני… אני לא זוכרת מה בדיוק היה איתי.

אני רק זוכרת שהתגעגעתי לאבא שלי ולא הבנתי מה עשיתי לא בסדר שהוא עזב אותי.

התמודדנו במשך כמה חודשים עד שאבא שלי התקשר לאמא שלי יום אחד בוכה ומתחנן לחזור. מתלונן שהוא גר במחסן של בתו הבכורה, ילדיו לקחו לו את כל הכסף והוא נשאר בלי כלום.

שוב היא ריחמה עליו, בכתה, חשבה על העתיד שלנו, עם מחסור בהכנסה ומחסור בדמות אב.. וכמו שהוא הלך, ככה הוא חזר.

השנים חלפו, עברנו דירה לקריית אתא, אחי הפך לגבר ואני לנערה צעירה.

לאחר כמה מקריי אלימות “קטנים” והמון אלימות מילולית האהבה והערצה שלי לאבא שלי הפכו לשנאה עזה.. והדדית.

כל מי שמכיר אותי היום יודע שצבועה אני לא ואם יש לי בעיה עם מישהו, אני אדאג להבהיר את זה.

במקום להפוך לילדת בית קווקזית ממושמעת (ונשואה בשידוך בגיל 15) הפכתי למתבגרת ישראלית טיפוסית.

אומנם גדלתי בבית די פרימיטיבי ולא יצאתי למועדונים ומסיבות בערך עד גיל 17 עדיין הייתי כל מה שהוא קיווה שאני לא אהיה.

היה לי פה גדול (בעיקר איתו), עבדתי, למדתי, הסתובבתי בחוץ עם חברות במקום לנקות ולבשל, התגייסתי לצבא במקום להתחתן בשידוך(עד היום אף אחת מהצד שלו במשפחה לא עשתה צבא, כי זה לא יאה.. מקסימום שירות לאומי).

שירתי בדרום וחזרתי הביתה אחת לשבועיים (הלוואי שהייתי משתוללת חצי מכמה שהדמיון שלו השתולל באותן שנתיים).

השתחררתי, טסתי לתאילנד, עבדתי כברמנית, ביליתי והרע מכל קרה, הכרתי גבר (מבט מבועת) והגרוע מכל, הוא לא היה קווקזי.

איתן הוא ההפך הגמור מאבא שלי, (נתחיל מזה שהוא היה רווק בלי ילדים) רגיש, תומך, אוהב, מפנק… אוצר.

כעבור חצי שנה התארסנו ועברנו לגור ביחד.. ידעתי שאבא שלי לא הכי מרוצה מהעניין אבל בשלב הזה היינו כ”כ מרוחקים שהוא פשוט לא עניין אותי.

אחי כבר היה נשוי שנה וחי עם אשתו בחיפה. הוריי נשארו לבד בביתם, בשלווה יחסית לעת זקנה.

הייתי מאושרת.

ואז בוקר אחד בפברואר 2009 (יום הבחירות) אמא שלי התקשרה אליי מבוהלת. “אבא שלך ניסה להרוג אותי, הוא תקף אותי עם סכין, בואי מהר”.

אני לא יודעת איך להעביר בכתב את ההרגשה שלי באותו הרגע. פניקה? הלם? פחד? עצב? אולי הכל ביחד.

למזלי אני ואיתן עבדנו משמרות ערב באותו יום אז שנינו היינו בבית, אחרי שווידאתי עם אמא שלי שהיא לא צריכה אמבולנס ושאבא שלי לא בבית יותר, רצנו לאוטו לבושים בפיג’מות באמצע מבול ופשוט נסענו.

מסתבר שאבא שלי חזר הביתה מהשוק במצב רוח מוזר, פתח איתה בוויכוח שמהר מאוד הפך לריב ואז הוא פשוט הרים סכין מהשולחן ותקף אותה, ניסה לדקור אותה אין ספור פעמים. אבל בשלב הזה הוא כבר היה בן 75 והיא בת 60 כך שהיא היתה חזקה יותר והגנה על עצמה. היא קיבלה כמה מכות ושריטות אבל הוא לא הצליח להשאיר נזק רציני, לפחות לא פיזית.

למרות ההיסטריה שאיימה להשתלט עליי ב-14 דקות נסיעה לאמא שלי הגעתי להחלטה שזה לא יכול להימשך ככה.

אני לא שואלת אותה יותר מה היא חושבת ומה היא רוצה לעשות, לא מתייעצת עם אחי, אני לוקחת את העניינים לידיים שלי.

התקשרתי למשטרה וסיפרתי מה קרה, הזמנתי ניידת בדחיפות (סיפור משעשע בפני עצמו, השוטרים הגיעו רק אחרי 50 דקות.. פשוט היה עוד מקרה של אלימות במשפחה אז הם לא יכלו להגיע מהר יותר)

מאותו רגע זה הפך לכדור שלג. הוצאתי לאבא שלי צו מעצר. לקחתי את אמא שלי לדירה שלי עד שיתפסו אותו.

לאחר תפיסתו הוצאתי צו הרחקה, ואז עוד אחד ועוד אחד כי המשפט נדחה כל פעם (סה”כ חיכינו שנה וחצי)

בזמן ההמתנה למשפט הם התגרשו, הייתי העדה של שניהם ברבנות.. גם באותו מעמד הוא המשיך לקלל אותה ולהשפיל אותה אבל השתקתי אותו.

זאת היתה הפעם האחרונה שדיברנו.

מה ששכחתי לציין זה שיום הבחירות 2009 היה 3 חודשים לפני החתונה שלי.

אחרי אותו מקרה ילדיו של אבא שלי כעסו עליי והאשימו אותי שהרחקתי לכת.. “למה לעזאזל הזמנתי משטרה?” “אז הוא ניסה לרצוח אותה! אז מה?!

הוא לא התכוון, הוא פשוט התרגז..” “היא בטח אמרה משהו.. עשתה משהו” אבל אני הגזמתי! לדאוג למעצרו של אבא שלי?! הרי אבא זה אבא!!……. לא?

אז לא. זה לא אבא. אני יכולה להגיד בלב שלם שאותה בובה יפהפייה שהוא קנה לי כשהייתי בת שנתיים זה הזיכרון הטוב היחיד שיש לי ממנו.

הוא מעולם לא ישב איתי לשיחה, מעולם לא אמר לי מילה טובה, לא חינך אותי, לא תמך בי, לא הכיר אותי.

הוא חיבק ונישק אותי… מול אנשים ומצלמות.

אז לא. זה לא אבא. אני יכולה לקרוא לו תורם זרע אבל תרומה זה משהו שנותנים בכוונה טובה ומקבלים ברצון, את הזרע שלו הוא “תרם” לאמא שלי בכפייה וכאב.

אני יכולה לקרוא לו דמות אב או דמות גברית דומיננטית בחיי אבל לא, זה רפי.. רפי היה אבא שלי, טיפל בי, דאג לי, תמך בי, דיבר איתי, בילה איתי, חינך אותי.. הכיר אותי.

רפי ליווה את אמא שלי לחופה וחתם על הכתובה שלי, מסר אותי לאיתן. את אבא שלי לא הזמנתי. הוא היה עסוק באותה תקופה בהפצת סיפורים עליי בחדרה האהובה, תלונות על כך שביתו הקטנה הפכה לזונה, שכבה עם חבר שלה לפני הנישואין וכו’ וכו’..

רפי ישב מחוץ לחדר הלידה ברמב”ם כשנהניתי מ-40 שעות צירים בלידתה של ביתי. אבא שלי אפילו לא ידע שאני בהיריון.

אז לא. זה לא אבא.

בבוקר יום שבת אחד באוקטובר האחרון אמא שלי התקשרה אליי והודיעה לי שאבא שלי נפטר. בהתחלה לא הגבתי, לא הרגשתי כלום.

אני מודה שייחלתי ליום הזה אין ספור פעמים אבל באותו הרגע לא הרגשתי כלום, לא עצב ולא הקלה.

אמא שלי בכתה בטלפון ואחי בכה ברקע. לשמוע את רפי בוכה שבר אותי והתחלתי לבכות גם. הוא נרגע אז נרגעתי.

למחרת נסענו ללוויה בחדרה. אני ואיתן, רפי ואשתו.. ואמא שלי.

ידענו שאנחנו לא רצויים ובטח שלא נתקבל בחיבוק ומילה טובה, אבל בכל זאת, אבא זה אבא.

הלוויה היתה קווקזית מסורתית, גברים בלוויה, נשים מחכות בבית. אנחנו חיכינו מחוץ לבית העלמין כי לא יכולנו לנסוע לאף בית, לא היינו רצויות בשום מקום ואצל אף אחד.

כשכולם עזבו, בלי מבט אחד לעברנו או מילות ניחום, אני, אמא שלי וגיסתי הלכנו לקבר. המצבה היתה יפהפייה ומושקעת, עם תמונתו החרוטה של אבא שלי.

לא ידעתי מה אני מרגישה ומה אני אמורה להרגיש. הפעם כשרפי נשבר אני לא נשברתי, לא היו לי דמעות בשביל האיש הזר הזה שקראתי לו אבא.

אמא שלי סיכמה את היכרותה איתו בכמה משפטים שאני לא אשכח לעולם: “אף פעם לא היית מרוצה. תמיד היה חסר לך משהו, תמיד רצית עוד. אני מקווה שעכשיו מצאת שקט נפשי. אני סולחת לך”.

אני מקווה שיום אחד אני אהיה חצי מהאישה שאמא שלי. כי אני לא שוכחת ולא סולחת.

לא ישבתי עליו שבעה. למרות המבטים העקומים שקיבלתי והדעות שנידבו לי ללא בקשתי. לא הרגשתי אשמה. חשבתי לעצמי שם אני אשב על האיש הזה שבעה זה יהיה נטו בשביל הסביבה, בשביל להיראות טוב בעייני אחרים

“הנה עדי כל החיים רק סבלה מאבא שלה ועדיין היא כיבדה אותו בסוף” אז לא, לא כיבדתי אותו בסוף ולא היה לי אכפת מה הסביבה תחשוב.

לא הרגשתי שאני צריכה ורוצה לשבת שבעה על האיש הזה ויום אחרי הלוויה הלכתי לעבודה כרגיל.

עד היום לא בכיתי על מותו. לא בכיתי על האובדן. כי איך אפשר להרגיש בחסרונו של מישהו שמעולם לא היה שם?

אני לא יודעת מה איבדתי.

אבל היום, כמעט שנה אחרי, אני מרגישה שאני פוגעת בעצמי, אני נאחזת בכעסים, בשנאה ובזיכרונות.

אני כועסת עליו! אני כועסת על הבעל החרא שהוא היה, האבא הנורא שהוא היה ואני כועסת על זה שהוא מת לפני שהספקתי להגיד לו הכל.

אני כועסת שבגללו לבת שלי לעולם לא יהיה סבא. אני כועסת על כל החומות שאיתן היה צריך לשבור בשביל באמת להתקרב אליי בתחילת היחסים שלנו, חומות שאני יצרתי ובניתי כי לא סמכתי על גברים ולא האמנתי באהבה.

אני כועסת והוא מת. הוא לא יודע, הוא לא סובל, לא אכפת לו. ואני כועסת.

אז מה עכשיו? אני לא יודעת. איך אני משחררת? איך אני סולחת ועוברת הלאה?

איך אני לא דופקת את הבת שלי עם כל השריטות שלי? איך אני לא דופקת את הנישואים שלי?

תגידו לי אתם.

אז למה “מלכת הבקבוקים הריקים”? כשאבא שלי חיזר אחרי אמא שלי באותם הימים היפים בקווקז הוא הבטיח לה שהוא יעשה אותה מלכה,

אחרי כמה שנים של מציאות היא אמרה לו: “באמת עשית אותי מלכה, מלכת הבקבוקים הריקים”. עוד פנינה שאני לא אשכח לעולם.

שיר לסיום: http://www.youtube.com/watch?v=lVam-fshUgw

עוד מהבלוג של עדי קרנקורס

הזדמנות שניה

לפני 5 שנים חמי נפטר. חמי שהיה חמי פחות משנתיים, שהיה בחיי פחות משלוש. שהיה עבורי בזמן הקצר הזה יותר ממה שאבא שלי היה עבורי ב23 שנים.   לפני 5 שנים חמי נפטר. את השבעה שלא ישבתי על אבי ישבתי עליו. הדמעות שלי זלגו עליו,...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

טומי וגיא

מה לעזאזל אני עושה לבד בבר ב12:00 בלילה? פאק זה מביך. מעניין אם באמת כולם בוהים בי כמו שזה מרגיש. מעניין אם אני משדרת שאני כאן נטו למצוא סטוץ. סטוץ.. אני זקנה מדי בשביל סטוץ.. לא, אני בת 30, אני לא זקנה! אבל אין ספק שזה יותר קשה ממה...

תגובות

פורסם לפני 11 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה