הבלוג של adikaufman

adikaufman

מסע בנדנדת החיים www.adi-kaufman.com/

עדכונים:

פוסטים: 103

החל מספטמבר 2015

ימות “אחרי החגים” הגיעו. אז איך היה? 
על מריבות, משפחה, ובתים דמיוניים פנימיים…

החגים, מטבעם, כפי הנראה הפגישו עם קרבה משפחתית, 
כמו גם לעיתים עם היעדרה.
הזמנו לביתנו אנו, והוזמנו לבתים של אחרים. 
בתים בנויים עפר, מלט, עץ ואבן. 
אך האמת
שפגשנו בעיקר – בתים דמיוניים פנימיים.

ועכשיו, זו האפשרות לרגע לנשום ממרחק, כאשר החוויה עדיין חיה בתוכנו, ולנסות להבין
מה היה, מה היינו רוצים שיהיה במקבץ החגים הבא, ומה חסר כדי להתקרב למשאלה שלנו, ולו בקצת..

“הוא העליב אותי/צעק עלי/קילל אותי/התעלם ממני/פגע בי”… !!!

(והתגובה הקלאסית תהיה: הוא לא העליב, הוא רק אמר ש… 
הוא לא פגע, הוא רק התכוון להגיד ש…
תסתדרו לבד!אני לא רוצה לשמוע יותר כלום.. מספיק ודי! שניכם !)

בואו נעצור לרגע. 
מה למעשה ה “מהות”?
מה היינו רוצים שילדים (וגם אנחנו, כילדים שהתבגרו ומתחבאים בגוף של גדולים) יאמצו כמיומנות לחיים?
את היכולת לתקשר 
לתקשר אהבה, 
ולתקשר בזמן מחלוקת. 
לתקשר, זו היכולת להביע במילים, שאפשר להקשיב להן, את הרגשות שלנו. 
לפעמים רגשות קשים, לא נעימים, שאולי אף מנוגדים לתחושות ולצרכים של האדם מולנו.

אז איך לעזאזל מייצרים גשר, שבנוי ממילים, צלילים, והוא עדין כחוטי קורי עכביש שקופים, ועליו אמורה לנסוע רכבת של אנרגיה כבדה, בין שני בני אדם, לפעמים במצבי קיצון?
צד אחד, וכנראה גם צד שני, חשוף. פגיע. חש פגוע. 
האם אפשר, להתווכח עם תחושה של מישהו?

על פי פרופ’ עומר ונחי אלון (מעשה הסיפור הטיפולי, 1997), שלב חשוב הוא לתת הד, כבוד, מקום, ותוקף, להתנהגות ולפיתרון אותו מצא כל צד.
כפי הנראה, כל צד עשה את הטוב ביותר שידע לעשות, והיה מסוגל לו, במסגרת המצב הקשה עמו התמודד (כלומר, הקונפליקט).

דרך אגב 
בכך שנחבור לחוויה של האחד, 
לא אומר שאנחנו מבטלים את החוויה של האחר..

חשוב ביותר לא להעליב ולסתור את החוויה של ילד או מבוגר, גם אם היא מופרכת בעיננו עד בלי די. 
זה הבית הפנימי הסיפורי

שלו

לא שלנו..

עצם העובדה שהוא משתף אותנו, בחוויה כל כך עדינה וחשופה, כבר סוללת גשר ופותחת דלת בבית הנסתר שלו, עבורנו.
והנה, אנחנו מוזמנים. 
אנחנו מוזמנים לפגוש את קירות ביתו מבפנים, הסדקים שלהם, הטיח שנפל, והאבק. 
רק מתוך כך שניצור קרבה וניכנס אליו הביתה בעדינות, 
נוכל לעזור בניקוי ובסידור מחדש.. 
אולם, קיים חוט עדין שצריך למשוך בו בעדינות רבה, 
על מנת לקרב את הבית הפנימי של האדם מולנו.
החוט הזה עשוי מרשת דקה דקה של טיפות דמעות, אלו שבכו אותן 
ואלו שכמעט
ועל מנת למשוך בו, בחוט, צריך להכיר בהן קודם. בדמעות
ולשמוע, מה הסיפור השקט שהן מספרות בדממה רטובה

נחזור למפגש משפחתי דמיוני, בו שני ילדים (או מבוגרים) מתווכים, 
והצדק האבסולוטי כפי הנראה אינו לצד אף אחד מהם.. 
נעזור לשניים להכניס לתוך צלילי השפה את האירוע:
(“את טרקת את הדלת כי נפגעת מאד. כעסת שלא הבינו אותך”)… 
(“אתה צעקת עליה כי רצית שהיא תקשיב”)…

אולם – אם רק נקשיב בהזדהות, נשמע קקפוניה רועשת, והחגים הבאים יהיו דומים. בית נפרד מבית נפרד מבית נפרד… 
לכן, השלב הנוסף, הוא להראות לכל אחד מהצדדים, 
את ההישג בהתנהגות שלו, ואת הכישלון שהיא מביאה,
בעת ובעונה אחת.
הן התוצאה החיובית (ההקלה, הצדק) והן השלילית (הכאב, הנזק, המחיר המשפחתי) גם יחד. 
מתוך ההתבוננות הזו, שהיא לא שיפוטית, אבל גם לא מקלה ראש באף גורם – יכול לנבוע שינוי, מתוך בחירה אמיתית של הצדדים.

(“אחרי שטרקת את הדלת, הרגשת הקלה, כי הכעס יצא החוצה. 
כנראה שהיא בזמן הזה, נעלבה, והלכה רחוק רחוק, ואולי לא תרצה לחזור לשחק איתך שוב”)….

(“אחרי שצעקת, הרגשת ביטחון, שאת צודקת. מצד שני, אולי הוא כל כך נפגע, שעכשיו לא יקשיב לך יותר בכלל”)…

אז עם סופם של חגים, ומספיק זמן לפני החגים הבאים, 
באומץ, בואו נתבונן בבית הפנימי שלנו. 
עד כמה נעים לנו שם, או שפשוט התרגלנו? 
איזה שינוי היינו רוצים שיתחולל, ומה למעשה עוצר בעדנו? 
האם הבית שלנו, זו הדרך היחידה לבנות בית ולקשט אותו? 
אולי יש, רחמנא ליצלן, עוד דרכים לצבוע את הקירות ולארגן את החדרים?
ננסה למשוך ברגישות בחוט “דמעות קורי העכביש” הקשור לבית הפנימי של הקרובים לנו
נתקרב לרגע לבית שלהם, ונטייל בו. כנראה, גם בו יופי… לפחות כלשהו. 
גם בו אמת. 
וככל שנכיר ביופי ובאמת של הבית הדמיוני ה”אחר”, כך נרגיש פחות זרים, לתושבי הבית, ולעצמנו. 
היכולת להכיר בבתים הפנימיים השונים של בני המשפחה, 
אינה מייצרת ברית עם אחד ובגידה באחר 
היא פשוט, מרחיבה. 
מרחיבה את הנפש, את העושר הפנימי, העומק, וההזדמנויות…

בואו נאמין
כי ככל שקיים מרחב הזמן, קיים מרחב לבחירות חדשות.
דמיינו, עולם בו כל הבתים הדמיוניים הפנימיים של כולנו, 
מאוגדים בגבעול קסום של חוטי קבלה.
בתוך כל בית יושבת משפחה ברגע של חסד, וחום.

איזה עולם יפה. 
“אחרי החגים” שמח לכולנו, עם מרחב בחירות טובות …

עדי קאופמן
מטפלת בפסיכותרפיה CBT
מומחית ומדריכה M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי, קשיי קשב ועיצוב התנהגות.
קליניקה באורנית 052-8882726

ציור: Júlia Sardà

 

 

 

 

 

בית פנימי בסערה Júlia Sardà

 

 

 

עוד מהבלוג של adikaufman

תצוגה מקדימה

סיכום שנה עם הילדים בשפה משפחתית חיובית = פיתוח אינטליגנציה רגשית, ומתנה ממני משחק "החלילן מהמלין" ברוח החג:

חג ראש השנה ויום כיפור, מזמנים אפשרות לחדד ולקדם את השפה המשפחתית שלכם.  חידה: הידעתם כי הורים רבים מתמקדים בהתפתחות אינטלקטואלית של ילדם, אולם המחקר מראה שרק 4%-10% מהצלחה תעסוקתית נקבעת על ידי אינטליגנציה! לאינטליגנציה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

תעשיית אבחונים והתאמות? חוזרים לבית הספר בקרוב, מה יהיה עם הילד שלי???

לכל הורה זיכרון ילדות מהמערכת החינוכית.  האם הזיכרונות שלכם ההורים, ברובם טובים? קשים? הרגשתם שקופים או נוכחים וממצים את יכולותיכם כתלמידים? יותר מכל, אנו רוצים ליצור עבור הילדים שלנו מציאות טובה ומאפשרת יותר. יחד עם...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

הצריף של תמרי

תמרי  השמחה והצחוק שלך - זה הציון הכי טוב עבורנו.  את יודעת מי שייך למשפחה, ומי לא ולא.  כמה לא מובן מאליו... תודה לאלו שרואים מעבר למילים, לאנשי החינוך המיוחד  ...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה