אין לי זמן!!! איך בתוך המירוץ המטורף הזה, מוצאים רגע להבחין בדברים קטנים?

אני יודעת. 
עמוס. 
עבודה, מחוייבויות, משפחה, חברים, ילדים, גן, קבוצת וואצאפ הורים, וועד כיתה, תחפושת אחרת בכל יום… 
ובתוך כל המירוץ, אם מחר היו “נופלים השמיים”, והיה צורך לעזוב את הבית תוך 5 דקות, ולקחת רק דבר אחד, משמעותי. מה הייתם לוקחים?

סביר להניח, שום דבר מחפצי הנוי שרכשתם לאחרונה, שום ספה, ריהוט, בגד, או מכשיר אלקטרוני. 
הייתם כנראה אוחזים ביקרים לכם, נמלטים במהירות, ובתוככם האוסף היקר ביותר – הדמיון, והזיכרונות. 
אולם, עד כמה הזיכרון נגיש עבורנו?

בואו נעשה ניסוי: נדמיין לרגע כיצד נראה מטבע של 5 שקלים.
מטבע נגיש בעליל, רובנו אוחזים בו לא מעט כפעילות שיגרה.
 הא! לא זוכרים, נכון? 

רוצים להבין את התהליך הקוגניטיבי?
המוח, אינו ער לפרטים הללו, ואינו מקדיש להם כלל תשומת לב וקשב.
כלומר, אנחנו זוכרים רק את המידע שאנחנו קשובים אליו.
בפועל – עולם שלם של מידע חומק מאיתנו.. ולא נקלט בכלל.. ניסויים בתחום הזיכרון מוכיחים כי “המוח אינו זוכר פרטים שאין לו, לכאורה, צורך בהם”… (לופטוס, 1980). 

רגעים קטנים של חסד ביחסים בין אנשים, בין הורים לילדים, עפים כמו נוצה על גבי רוח, ואינם מקבלים את תשומת הלב הדרושה על מנת לחדור את מסך הזיכרון, ולהפוך לחלק מאלבום התמונות העמוק שלנו, המקועקע בציפור הנפש, כך שנוכל ברגע האמת, לפתוח מגירה של אהבה, ולמצוא תמונה.
מגירה של נדיבות, של רוגע, של שמחה פשוטה..
 
לקראת חג פורים, אני מציעה ללכת בעקבות הלב, להצטרף לשמחה של הילדים, ולצלם אותם.
לא התחפושת היא החשובה, אלא ההתרגשות שלהם.
אחרי כן, לפתח את התמונות, ולתלות במקום נגיש.
על המקרר, ליד שולחן האוכל, על הדלת, כמו גלריה של רגעים חיים.
ובכלל, לצלם גם באופן מטאפורי רגעים קטנים ונעימים, פשוטים, לא פומפוזיים, של רעות אחים, של ניסיון לעזור אחד לשני, של וויתור.. ולציין אותם בקול רם.
באותו הרגע, אתם “המצלמה החיה” עבור הילדים שלכם..
כך הם יוכלו להסתכל דרך עיניכם ברגע בו היו נפלאים בפשטותם, להכניס עמוק לתוך מגירות הזיכרון, והדמיון, ולהתכרבל בו, כשצריך חיבוק פנימי.

 להתראות, עדי 
מטפלת בפסיכותרפיה CBT
אבחון וטיפול M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי, קשיי קשב ועיצוב התנהגות.
אבחונים למבוטחי קופת חולים כללית, לאומית, ביטוח BWelll מגדל, ביקורופא
קליניקה באורנית