הבלוג של החיים עם פיברומיאלגיה

adibenavraham

עדי בן אברהם, בת 35, נשואה ואמא לשלושה ילדים. עד לפני מספר שנים התמודדה עם פיברומיאלגיה שהתפרצה בגופה ולאחר תהליך של מודעות עצמית והקשבה - הצליחה לשחרר אותה ולהחלים. כיום מלווה אנשים המתמודדים עם פיברומיאלגיה ומסייעת להם... +עוד

עדי בן אברהם, בת 35, נשואה ואמא לשלושה ילדים. עד לפני מספר שנים התמודדה עם פיברומיאלגיה שהתפרצה בגופה ולאחר תהליך של מודעות עצמית והקשבה - הצליחה לשחרר אותה ולהחלים. כיום מלווה אנשים המתמודדים עם פיברומיאלגיה ומסייעת להם לראות את הטוב והאופטימי שבדרך.

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מאוגוסט 2016

אני רוצה לכעוס אבל לא מסוגלת, רוצה לרדות אבל לא מעיזה, רוצה לצעוק עד כמה אני מאוכזבת – אבל קופאת במקום. מולי ניצבת ילדה קטנה

14/03/2019

מסתכלות אחת על השנייה. כל כך הרבה להגיד, מאיפה מתחילים? והשתיקה רועמת.

ילדה קטנה שרק רצתה לעמוד בציפיות, שרק רצתה לרצות, שהבטיחה להשתדל, להשקיע ולעשות את הטוב ביותר בכל מחיר, מה שיידרש. היא יושבת מולי ואני מנסה לחפש את המילים. בעינייה הגדולות היא מביטה בי ומחכה שאפצה את פי. שארדה בה. שאגיד שזה לא מספיק.

למה עלית במשקל? למה אכלת יותר מדי? למה לא התאמנת למרות שהבטחת? היא מביטה בי ומחכה. מחכה שאכעס על שלא עמדה בציפיות. למה לא סידרת את הבית? למה לא קיפלת כביסה? למה הכלים בכיור? למה את מחכה? היא מביטה בי ומורידה את ראשה. מחכה שאתאכזב. שאגיד שזה לא מספיק, שהיא לא עומדת בקצב ויש עוד כל כך הרבה לעשות, שציפיתי ממנה ליותר, שחשבתי שהיא משהו מיוחד אבל היא בעצם לא. השתיקה רועמת.

מסתכלת עליה ומחפשת את הדרך להתנצל. לבקש את סליחתה. להתחרט על כל השנים שדרשתי כל כך הרבה. שציפיתי ובחנתי ביד קשה. קשה מדי. בחרתי לחבק אותה, להגיד לה שטעיתי, שהיא מושלמת גם אם הכביסה עדיין לא מקופלת והכלים בכיור ושאני אוהבת אותה בדיוק ככה.

FB_IMG_1552500558066
(צילום פרטי)

כשלמדתי דמיון מודרך ביצעתי תרגיל בו התבקשתי לדבר אל הגוף ולהגיד לו את שעל ליבי. בדמיוני עלתה לי התמונה שלי כילדה קטנה אך עם כל האכזבה שלי כלפי עדי הבוגרת חולת הפיברומיאלגיה, השבורה, הכאובה. זו שלא מצליחה לעבוד, לפרנס, לנקות, לבשל, לתפקד. אני רוצה לכעוס אבל לא מסוגלת, רוצה לרדות אבל לא מעיזה, רוצה לצעוק עד כמה אני מאוכזבת – אבל קופאת במקום.

מולי ניצבת ילדה קטנה, אז איך אני מצפה ממנה לכל כך הרבה? הזדעזעתי מאיך שהתייחסתי לגוף שלי והבטחתי לתקן. הבטחתי לאהוב בכל מחיר ובכל מצב. לקבל את עצמי כמו שאני ולהודות לו על כל מה שעבר לאורך השנים ועל ההתמודדותו החדשה עם הפיברו. לחבק ולאהוב אותו בדיוק כמו שהוא. בדיוק כמו שאני אוהבת כל אחד מילדיי. ללא תנאים.

התאהבתי בעצמי. בכל כולי. לאט לאט הגוף סלח והתחיל לאהוב בחזרה. הכאבים נעלמו כלא היו. הבנתי עד כמה הכוח היה תמיד בידיים שלי. עד כמה הכל בשליטתי אם רק אוהב את עצמי באמת וללא תנאים.

מחלות נתפסות לא פעם כמשהו שלילי שאנחנו נמנעים ממנו ככל האפשר וממהרים לרופא להיבדק בכדי לא לקחת סיכונים מיותרים. אנחנו מפחדים ממחלות, חוששים שאם ייכנסו לחיינו יובילו אותנו לקושי, סבל, כאב. בשום שלב אנחנו לא עוצרים לראות למה המחלה הגיעה ומה ניתן ללמוד ממנה, כיצד היא יכולה להיות מתנה גדולה ומשמעותית במסע החיים.

14572819_1735147760067383_8901447388450416060_n
(צילום פרטי)

אחרי שהחלמתי הבנתי שיש לי בשורה להעביר לחולים המתמודדים עם פיברומיאלגיה ובכלל. יצרתי, מתוך החוויה והמסע האישיים שלי, את הכלים הדרושים לי על מנת לסייע ולהעביר את המסר שלי לכל אדם שייבחר לראות את הדברים מזווית קצת אחרת, מבטיחה לתת יד לאורך כל הדרך עם הרבה הקשבה, הכלה וגם אמת שלפעמים קשה לשמוע אותה בקול.

לחיצה כאן תפתח בפניכם את הגישה לסרטון קצר עם 3 הכלים המשמעותיים ביותר שסייעו לי בתחילת התהליך העצמי שעברתי. אני פה לסייע לכל מי שזקוק לזה, מאמינה ויודעת שאפשר להחלים מפיברומיאלגיה.

עוד מהבלוג של החיים עם פיברומיאלגיה

אני זוכרת את הבוקר שמשהו השתנה בי

אני זוכרת את הבוקר שהרגשתי שמשהו השתנה בי. נועם, הבכורה שלי, היום בת 10,התרגשה כל כך לקראת ההופעה שלה בטקס ט"ו בשבט. היא רוקדת בשורה הראשונה ועליי הוטלה המשימה לתעד כל צעד וצעד. ערוכה עם המצלמה, התייצבתי במיקום אסטרטגי כיאה...

תצוגה מקדימה

הבגידה שלו שברה לי את הלב

הבגידה שלו שברה לי את הלב. שנים שהאמנתי שהענקתי לו אהבה בלתי נגמרת וטיפלתי בו במסירות. היו סימנים מוקדמים שמשהו לא בסדר אבל אני סירבתי לראות אותם. בכל פעם שמשהו קרה בחרתי לאטום אוזניים, לסגור עיניים ופשוט סירבתי להכיר...

תגובות

פורסם לפני 2 weeks

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה