הבלוג של ההתמכרות שלי ואני

addiction

קוראים לי רוז ואני מכורה. טוב, לא קוראים לי רוז אבל אני מכורה. מכורה אנונימית. הייתי מכורה כל חיי ולא ידעתי. נשמע מזעזע, נכון? אבל לא, זה לא. האמת שכולנו מכורות למשהו. כדי להמחיש אני אתן דוגמאות להתמכרויות מהחיים שלי... +עוד

קוראים לי רוז ואני מכורה. טוב, לא קוראים לי רוז אבל אני מכורה. מכורה אנונימית. הייתי מכורה כל חיי ולא ידעתי. נשמע מזעזע, נכון? אבל לא, זה לא. האמת שכולנו מכורות למשהו. כדי להמחיש אני אתן דוגמאות להתמכרויות מהחיים שלי ומסיפורים ששמעתי מאחרות. במקביל אתאר את התהליך שאותו עברתי השנה בכפר. בשמו הרך: מרחב לשיחרור מתלות ובשמו הקשה: מוסד גמילה.

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מנובמבר 2015

קוראים לי רוז ואני מכורה. טוב, לא קוראים לי רוז אבל אני מכורה. מכורה אנונימית. הייתי מכורה כל חיי ולא ידעתי. נשמע מזעזע, נכון? אבל לא, זה לא. האמת שכולנו מכורות למשהו. כדי להמחיש אני אתן דוגמאות להתמכרויות מהחיים שלי ומסיפורים ששמעתי מאחרות. במקביל אתאר את התהליך שאותו עברתי השנה בכפר. בשמו הרך: מרחב לשיחרור מתלות ובשמו הקשה: מוסד גמילה.
פתחתי את עמוד הפייסבוק שלי בשביל לעזור לבן זוג שלי לקבל קרדיטים במשחק. המקום הזה ממש לא עניין אותי. לאט התחלתי להשתמש בו יותר ויותר. בהתחלה רק במחשב הביתי. אחר כך הורדתי את האפליקציה לטלפון הנייד והתחלתי לעשות צ’ק אין לכל מיני מקומות. צילמתי את המאכלים שאני מבשלת, את המשפחה, תייגתי את החברים שלי כאשר היינו יחד ולאט לאט הרגשתי שאני לא יכולה בלעדיו. באמצע הלילה אני מתעוררת ובודקת מה קורה עם כולם. כמות הלייקים שעושים לפוסטים שלי השפיעו על מצב הרוח שלי.
הרגשתי שאני מגזימה. אז החלטתי. אני מוחקת האפליקציה מהנייד, לא עושה צ’ק אינים יותר וגם אם אני נכנסת אני משתפת רק דברים שאחרים עושים עליהן פוסט ולא מפרסמת שום דבר משלי. זה החזיק בדיוק שלושה שבועות. הרגשתי מתוסכלת. הרגשתי שחסר לי משהו. הכי כל החבר’ה שלי שם. מה כולם יהיו שם באפליקציה של הנייד שלהם ואני לא?
אמרתי לעצמי אני לא אכנע. אבל מה? עשיתי קומבינות. מצאתי את עצמי יותר ויותר מסתכלת בפייסבוק בעבודה, בקשתי מחברים שלי לתייג אותי כאשר אני נמצאת במקומות ביחד איתם וממש בכל הזדמנות בקשתי שיצלמו אותי ויעלו את זה לפייסבוק. מתוכמת, אה?
ואז נשברתי והורדתי שוב את האפליקציה לנייד. עשיתי עם עצמי הסכם. אני לא נכנסת לאפליקציה בזמן העבודה ולא קוראת התראות, לא עונה להודעות במסג’ר. אבל במחשב בעבודה עדיין המשכתי להשתמש. ואז.. ואז זימנו אותי לשיחה ואמרו לי שאני מבלה יותר מדי זמן בפייסבוק ושהדבר גורם לירידה בפריון העבודה שלי. בקשו ממני להפסיק.
הפסקתי. הורדתי במינונים של הכניסה לפייסבוק בעבודה אבל תוך מספר שבועות חזרתי לשם, ובגדול (אומנם השתמשתי יותר בנייד שלי ופחות במחשב של העבודה) אבל אז הגיע הזימון לשימוע ואמרו לי אם זה לא נפסק באופן מוחלט אני צפויה להיות מפוטרת.
ששיתפתי את בן הזוג שלי במה שעובר עלי הוא אמר לי שגם הוא מרגיש שאני מגזימה עם הפייסבוק. נזכרתי בערבים שהוא היה תקוע בטלפון שלו במשחק רב משתתפים ואני משוחחת עם כל העולם במסג’ר, עושה לייקים בפייסבוק לחברות ומתחשבנת בראש שלי עם כאלה שלא עשו לי לייק.
זהו, הגעתי להחלטה אני מוחקת את פרופיל הפייסבוק שלי – זה עולה לי ביחסי עם בן זוגי, בתיפקוד שלי בעבודה. זהו, אני מפסיקה.
אבל, המשכתי להשתמש באינסטגרם, בוואטאפ והזמן שלי מול המסכים לא צומצם אפילו בדקה. אחרי שנה חזרתי לפייסבוק. אני יכולה לשלוט בזה – הרי שנה כבר לא השתמשתי. אני יכולה להסתכל בפייסבוק רק בסופי שבוע. אחרי כמה שבועות סוף השבוע כלל גם את יום חמישי (הרי צריך לתכנן מה לעשות בסופ”ש) ואחר כך הגיע גם יום ראשון (הרי אני חייבת לדעת מה קרה בסוף השבוע).
מהר מאוד חזרתי לפייסבוק ובגדול. וכן, השימוש באינסטה ובוואצאפ לא פחת. החיבור שלי למסך הגיע לממדים מפלצתיים.

ועכשיו לכפר.

היום הראשון ובוקרו של היום השני
הגעתי לכאן וסקרתי את האנשים סביבי. התבוננתי על מערכות היחסים בין המטופלים ובינם ובין המדריכים. ניסיתי לגלות מבנה. הסתכלתי על הסיטואציה כאילו אני מסתכלת מן החוץ.
הלכתי ושכבתי בערסל, קראתי ספר ומצד שני הבאתי את עצמי להסתכל לתוך החבורה של האנשים. הם שאלו אותי שאלות ואני עניתי בכנות המקסימאלית שאני יכולה בתקופה הזו. אם אהיה ישרה עם עצמי – לא עניתי בכנות המלאה שהייתי מבקשת לעצמי. אני עדיין עושה לעצמי הנחות פה ושם – אבל זה בסדר וזה לגיטימי כי יש לי כאן תהליך לעבור. ושום דבר לא יקרה ביום אחד.
וזהו בעצם עצם העניין – כנות. כמה קשה יהיה להגיע לכנות מלאה וכמה משחרר. ראיתי מכורה לאלכוהול שמדברת על הכנות כאשר נוצצות לה העיניים. אמרתי לכולם שאני מומחית בהצגות – אבל אולי גם זאת הייתה למעשה הצגה אחת גדולה – תראו אותי, כמה אני כנה. כאשר למעשה אני באמת עדיין לא שם.
כל אחת כאן סופרת את מספר הימים בהם לא השתמשה. אני חושבת שאני צריכה לספור את מספר הימים בהם לא אשקר. לא לעצמי ולא לאחרים – וזו משימה הרבה יותר קשה מאשר לא לגעת בחומרים מסוכנים. אני צריכה לדעת מהו החומר המסוכן שלי ואיך אני יכולה להמנע ממנו.
החבורה שהגעתי אליה היא חבורה מגובשת ומזמינה של אנשים שנמצאים עמוק בתוך התהליך. הם יושבים בסוף היום ועושים פעולה שהם מכנים “סגירת יום”. בפעולה הזו הם יושבים ו”סופרים את הברכות” שלהם. הם מתחילים את השיחה בשלום, קוראים לי _____ ויש המוסיפים ואני מכורה. הם אומרים תודה לדברים הטובים שלהם בחיים. דברים טריוויאליים שנראים כמו כלום אבל שמסתכלים עליהם לעומק נראה שזה הרבה.
אמרתי אתמול בערב – טוב זוהי כוס הקפה האחרונה שלי – זאת לאחר ששתיתי בערך עשר כוסות ליום. אחת מהבנות שיש לה עיניים גדולות ויפות אמרה – תרגעי, זה היום הראשון שלך. קחי את הזמן. אל תמהרי לשום מקום.
אז אולי, היום, ההחלטה שלי היא לא למהר. לא להסתכל על המקום במשימתיות של הצלחה והרצון להרשים אחרים בעד כמה מהר אני אעבור את התהליך כאן. יש לי עבודה רבה וזוהי רק ההתחלה.
אני פוחדת ומלאת תקווה.

יום שני מתחיל

עוד מהבלוג של ההתמכרות שלי ואני

תצוגה מקדימה

אפשר לקבל את זה ביותר נמוך בבקשה?

קוראים לי רוז ואני מכורה. אני זוכרת את הלילה של היום בו זרקתי את ספי מהחיים שלי. ישבתי על הבר עם דנה, והרבצנו שוטים של יגר, קווארבו גולד והרצנו דחקות. אל תבינו אותי לא נכון. ספי חתיך, גברי וחכם. מה לא בסדר איתו? הוא התאהב בי....

תצוגה מקדימה

שוברת שתיקה

קוראים לי רוז ואני מכורה. מעולם לא כתבתי על המעשה המגונה שבצע בי גבר כשהייתי בגיל עשר. האמת, במשך שנים חשבתי לעצמי: טוב אז ישבתי בקולנוע ומישהו שם לי את היד על אבר המין...

תצוגה מקדימה

אובדן שליטה מוחלט

קורים לי רוז ואני מכורה. כשאני מסתכלת על תמונות שלי מבית הספר היסודי ניבטת ילדה רזה, עם צוואר עטוף בפלסטיק שאליו מחובר מתקן ממתכת ליישור גב, שינים עטופות בחוטי מתכת ליישור השיניים ומשקפיים. עקומה, פרנקי (מפרנקשטיין), שטוחה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה