הבלוג של רינת ארם מאירמן

בעניין 40

בן 40 לבינה, כך כתוב בפרקי אבות. אני תכף בת 40, ואני חושבת שהבנתי כמה דברים. ואת מה שעדיין לא - יש לי עוד זמן לגלות ולהבין. מוזמנים להצטרף למסע, ואולי להבין גם כמה דברים על עצמכם. או סתם להנות מהדרך :-)

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מינואר 2015

12/12/2016

מצאתי את הפתק הזה בקופסה שלי, הקופסא המדוברת שהתחילה את הבלוג הזה.

הסתכלתי עליו כמה פעמים, הפכתי אותו לכל הצדדים.

לא הבנתי למה שמרתי פתק שאני כתבתי.

פתק שנראה במבט ראשון חסר משמעות.

אבא, הלכתי עם אמא לקניות ולקחתי את האוטו.

15400987_10154606249654961_1955073580963263567_n

פתק קטן, בכתב ידי.

בטח לקחתי אותו מקופסת הפתקים המרובעת שהייתה מונחת על מזנון הסלון.

כשהייתי קטנה הייתה הקופסא מונחת בפינת הטלפון – שולחן עץ קטן, צבוע ירוק, עם 2 מגירות,  שמחובר לקיר בהול.
הול. הכניסה לבית. שם היה מונחים הטלפון, קופסת הפתקים המרובעת, וספר הטלפונים של אבא. כשהפתקים היו נגמרים, אבא היה דואג למלא בחדשים. חשוב מאוד שתמיד יהיו פתקים ליד הטלפון. אולי מישהו ישאיר הודעה חשובה.

אבל מה היה באותו יום? לקחתי את אמא שלי לקניות, ואבא ישן, אז כתבתי לו פתק.

והרי אמא אהבה ללכת לבד לקניות. גם אני לא אהבתי להתלוות אליה למשימה, אף פעם. לא כשהייתי קטנה ובטח לא בגיל 23, שזה בערך הגיל שבו נכתב הפתק הזה. שנה אחרי כן כבר עזבתי את הבית לדירה שכורה בגבעתיים. והפעם לקחתי אותה לקניות עם האוטו, מה שמרמז  אולי שהפתק נכתב בימים שלפני איזשהוא חג, או שבת שבה מישהי מהאחיות שלי הגיעה לישון אצלנו עם משפחתה.
כלומר, קניות גדולות.

זה משנה בכלל? למה שמרתי את הפתק הזה?

אבא, הלכתי עם אמא לקניות ולקחתי את האוטו.

כנראה חשבתי שהוא ידאג, אז השארתי פתק. חששתי שלא יבין לאן נעלמנו בזמן שישן.
ואולי חששתי שיכעס שלקחתי לו את האוטו בלי לשאול קודם, לכן הרגשתי צורך להשאיר לו פתק, ובו הסברתי שלקחתי את אמא לקניות. זו מטרה נעלה, אז הכל בסדר.

אבל למה שהוא יכעס כשיתעורר, יכין לעצמו תה, בספל זכוכית וצלוחית קטנה, ויצעד לאט מהמטבח לסלון, אל כורסת הטלוויזיה שלו. לאן הוא כבר היה צריך ללכת שלא היה יכול לחכות שאשוב עם האוטו? לספריה? גם לשם הוא צעד ברגל, כל עוד יכול היה.

ואולי הפתק נכתב כשהיה כבר חולה, ולכן הושאר לו על שולחן הכניסה, או אולי ליד מיטתו. על רדיו השעון המלבני שמכוון תמיד לשעה המדויקת, ואזניות מחוברות אליו בחוט משתלשל, כדי שיוכל לשמוע רדיו בלי להפריע לאיש. כלומר, לאמא שלי.

האם כתב ידי היה עליז כשהיה חולה? האם הייתי כותבת בטוש ורוד זוהר? אין לי מושג.

אני לא זוכרת מתי כתבתי את הפתק הזה, ולמה.

אני גם לא זוכרת מתי אספתי אותו ומהיכן, ולמה בחרתי להכניס לקופסת הפתקים שלי.

בקופסא הזו, כמו שכבר סיפרתי, יש פתקים מכל גיל : ברכות יום הולדת לגיל 7, 8, ולבת המצווה. ברכות שנה טובה מבית הספר היסודי. פתקים שהעבירו לי חברות בשיעור בתיכון. פתק שנתן לי מישהו באוטובוס עם מספר הטלפון שלו, כי נראיתי לו כמו אהבת חייו כל פעם שעליתי בתחנת האוטובוס עליו נסע. מכתבי אהבה ומכתבי חברות. והפתק הזה.

והעובדה היא שכתבתי את הפתק הזה פעם, ואחר כך שמרתי אותו מסיבה מסוימת, ובסוף מצאתי לנכון להכניס אותו לקופסא שתשמור עליו לנצח.

אבא, הלכתי עם אמא לקניות ולקחתי את האוטו.

זה כנראה היה הפתק האחרון שכתבתי לו אי פעם.

משפט תמים על פתק אחד, 8 מילים שזורקות אותי ברגע 16-17 שנים לאחור, וממלאות אותי בזכרונות ובמשמעות.

זכרונות. אז אכן הייתי פעם ילדה.  היה לי בית של הורים, אמא ואבא. בבית הזה היה לפעמים רע, אבל גם הרבה טוב. הנה אני ואמא הולכות יחד לקניות, אני עוזרת לה. וכדי שאבא לא ידאג אני משאירה לו פתק. אכפת לי ממנו, ואני יודעת שאכפת לו מאיתנו. סתם ככה, כי הוא ישן ולקחנו לו את האוטו.

האם אני צריכה שמישהו ידאג לי היום? אני כבר לא ילדה, אבל הפתק הזה. מנער אותי, רוצה לכתוב למישהו.

היי, יצאתי לקניות ואחזור עוד מעט. אל דאגה. אל תדאג לי. אל תדאגו לי.

ודואגים לי, איש קבע ו-3 ילדים שאני אוהבת. אבל דבר אחד שכבר לא יהיה, והוא חסר.

הוא חסר עד כדי כך ש – 8 מילים מנערות אותי. בית, הורים. בית של הורים. בית לבוא אליו, להיזרק על הספה הישנה, להציץ לחדר הישן שלי ולזכור מי אני. ואולי לצחוק שעדיף לשכוח. אבל לדעת שיש אותי שם. שאני בן אדם שלם, עם עבר. מקום שבו מכירים אותי מהיום הראשון, שאוהבים אותי מהיום שנולדתי. בלי תנאים. בלי שאלות. ארוחת ערב שבה אני לא צריכה להסביר שום דבר לאף אחד, ולא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. בית שבו אני יכולה לבקש מאמא שתכין לי את הפיצה שלה וסלט טונה עם מלא תירס ומלפפון חמוץ. בית שבו אני אוכלת שוקולד עם כפית מהקופסא ומרגישה נורמלית. הורים שיתעניינו בי באמת כי הם דואגים לי. כי מה שהם הכי רוצים זה שאני אהיה מאושרת. זה הכל.

כן, זה מה שחסר לי וכבר לא יהיה. נכון, יש דברים אחרים, ויהיו עוד המון דברים אחרים נהדרים וטובים. רק שכזה כבר לא יהיה.

תודה לך פתק. תודה לעצמי ששמרתי פתקים בקנאות מוזרה.

ואתם -

איזה פתק כתבתם היום מבלי משים, שיספר לכם כל כך הרבה בעוד 15 שנה כשתמצאו אותו במקרה?
15439952_10154606267009961_4547141022306606332_n

עוד מהבלוג של רינת ארם מאירמן

תצוגה מקדימה

מי ME

אפליקצייה שהורדתי כדי לאתר מספרי טלפון ניסתה לגלות לי מי אני. זאת אומרת, לא ממש מי אני אבל לפחות איך קוראים לי. אז איך קוראים לי? שאלתי את האפליקציה והיא פרסה בפניי את...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

הילינג. חכמת הלב. פוסט בלי ציניות. כמעט.

קרה לכם שהרגשתם פעם שאתם מחפשים משהו, אבל לא יודעים מה בדיוק? פשוט מסתובבים בעולם, לפעמים הלב דופק פתאום ממש חזק אבל אתם עסוקים מדי כדי לחשוב מה גם לזה דווקא באותו רגע? העיניים שלכם פתוחות, אבל אתם לא רואים את הכל. כי משהו...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

פוסט מספר 1

זה הבלוג הרביעי שלי. את הראשון כתבתי בזמן שעברתי טיפולי פוריות. את השני פתחתי לקראת תום חופשת הלידה השלישית והאחרונה שלי, והוא הוביל אותי להירשם ללימודי תזונה טבעית ולעוד המון דברים חדשים...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה