הבלוג של רינת ארם מאירמן

בעניין 40

בן 40 לבינה, כך כתוב בפרקי אבות. אני תכף בת 40, ואני חושבת שהבנתי כמה דברים. ואת מה שעדיין לא - יש לי עוד זמן לגלות ולהבין. מוזמנים להצטרף למסע, ואולי להבין גם כמה דברים על עצמכם. או סתם להנות מהדרך :-)

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מינואר 2015

26/10/2016

לקראת פרוייקט הבלוג הזה, העליתי המון זכרונות ומחשבות בראש, וגם בלב.

הרצתי בראש זכרונות, בעיקר כאלו מתקופות שזכרתי כמשמעותיות, וגיליתי שיש לי חורים בזיכרון. לא זוכרת איך הגעתי למצבים מסוימים, לא מבינה איך מצאתי את עצמי במצבים אחרים. בנוסף, נזכרתי באנשים שנעלמו לחלוטין מחיי למרות שאני זוכרת שהיה לנו קשר טוב, והעליתי זכרונות מרגעים שנשכחו לגמרי מההיסטוריה ההתפתחותית שלי.

למזלי,

למרות חיבתי שהולכת וגוברת עם השנים, לאיוורור הבית והיפטרות מחפצים מכל הסוגים (כמה פעמים בשנה יוצאות מהבית שלי שקיות ענקיות לתרומה או לאשפה),

יש לי לא פחות מזה – חיבה לאגור זכרונות מוחשיים.

כרטיסי שנה טובה מכיתה ב’, ברכות ליום הולדת מכיתה ג’, פתקים שהעבירו לי בכיתה י”ב, דבקיות שהשאירו לי על השולחן.

חוץ מרשימות מכולת, שמרתי כמעט הכל. 2 קופסאות גדולות עברו איתי לפחות 5 פעמים דירה ושרדו כדי לספר. לספר לי קצת זכרונות. לספר לי קצת על עצמי.

וכך,

לקראת פרוייקט הבלוג הזה,

הוצאתי את הפתקים מהקופסא. את חלקם זכרתי מהפעמים הקודמות שהשתעשעתי לי בנוסטלגיה – ואת חלקם הופתעתי לגלות.

והנה אחד מהם. מתקופת הצבא. IMG_4466 (600x800)

קבלי ח.ח, כתוב בו, עם ציור מעט פסיכוטי של פרצוף. סוג של סמיילי, אולי.

שעה וחצי נסעתי הלוך וחזור כל יום, כדי לשבת במשרד המשמים אליו התגלגלתי, בתפקיד המשעמם ביותר שיכלו לברוא למישהו.

היו לי חלומות אחרים לגמרי לגבי השירות הצבאי שלי. הייתה לי מוטיבציה, התלהבתי להתגייס. חיכיתי לזה.

להילחם על התפקיד שרציתי? להפוך שולחנות כדי להגיע לאן שאני רוצה ויכולה? מילים שלא היו אז במילון העצמי שלי.

זה צבא. זה מה יש. ניסיתי להפיק את המיטב. אז הקפתי את עצמי בחברים מצחיקים, מילאתי לעצמי קלטות בווקמן כדי לשמוע באוטובוס, וניצלתי את גישתי לנתוני כוח אדם כדי לבחון את הקב”א ושאר הנתונים על כל בחור שיצאתי איתו. סוג של לימונדה.

יום אחד היה לי ויכוח שהתדרדר לאיומים עם המפקד התורן, שהכריח אותי ללכת לשרוף לבד. (כן, מגרסה זה לעשירים. ביחידה שלנו הייתה משרפה, תנורים ממוקמים בתוך מגרש חול בקצה הבסיס, והתורנים היו צריכים להגיע עם שקיות עמוסות בדפים סודיים ביותר ולשרוף אותם. לא יאומן.) אני לא הולכת לשרוף לבד, רק עם עוד מישהו, הסברתי לו. אבל הוא לא רצה לשמוע, ואיים עליי שיעלה אותי למשפט.
על כל מה שפנטזתי לגבי הצבא ויתרתי מזמן. על זה לא. אני לא אלך לשרוף לבד. ולא יעזור שום איום. ניצחתי.

רוב המצבים שנתקלתי בהם בבסיס הזה היו די הזויים. התפקיד שלי, התורנויות, האנשים סביבי.

במשרד בלי מחשב, ניהלתי מצבת כח אדם. היה לי קלסר שהיה ירושה מהמש”קית הקודמת בתפקיד, שאותו הייתי אמורה לעדכן מדי חודש, בעזרת מחק, עיפרון מחודד וסרגל. דפים על גבי דפים, טבלאות עם נתונים. את הקלסר הזה הייתי מביאה בכל תחילת חודש לישיבה הכיפית במשרדו של קצין הקשר הפיקודי. כיפית כי היה שם אוכל טעים, קצינים נאים וכסאות מפנקים. מה עוד חיילת מתוסכלת יכולה לרצות? בתום הישיבה הייתי מעניקה לסא”ל ד’ את הצילום של הקלסר המעודכן בכתב ידי המהמם.

אחרי כמה חודשים, כשכמעט התעלפתי מהשיעמום, החלטתי להעתיק מחדש את הדפים בצורה מסודרת ויפה. במשך כמה שבועות סידרתי דפים חדשים, טבלאות חדשות, כותרות בכתב יד מוקפד ועגלגל, העתקתי ועדכנתי. השגתי קלסר חדש וצבעוני בזכות קשריי הרבים במדור המשרדי או איך שקראו למקום הזה שבו היה צריך להתחנף כדי לקבל סיכות לשדכן, והגעתי לסא”ל ד’ עם הדפים החדשים והמסודרים.

הוא לא שם לב.

על כל מה שפנטזתי לגבי הצבא ויתרתי מזמן.

חשבתי קצת, ואז אמרתי לו. שאני חושבת שמגיע לי ח.ח. על הקלסר החדש המעודכן והיפה שסידרתי. שעכשיו בישיבה כולם יושבים עם מצבת כח אדם מסודרת וברורה ולא דפים שנמחקו ונכתבו מחדש במשך שנתיים לפחות. ושכל הכבוד לי שיזמתי את זה. ושהשקעתי בזה שעות.

סא”ל ד’ הסתכל עליי ולא הבין מאיפה נפלתי עליו. כלומר, לאכול בורקס ולנשנש זיתים זה לא מספיק כדי לעשות אותי מאושרת? יש לי עוד דרישות?

טוב, הוא הפטיר. נתראה בעוד חודש.

למחרת מצאתי את הפתק הזה על השולחן במשרד שלי. זיהיתי את כתב ידו. הוא חתם “דני”, בלי דרגה.

וגם הוסיף “דרור מחכה לך”. ידעתי שהוא התבלבל, והתכוון לדור. החייל הכי חמוד שלו. מאוחר יותר התברר שהסא”ל הקשוח ניסה גם לשלוח ידו בשידוכים, בצורה גמלונית אך חביבה למדי.

כשהוצאתי את הפתק צחקתי לעצמי בקול. זכרתי את האירוע הזה. זכרתי שבאותם ימים הוא העיף אותי משמחה, הרגשתי שאני יכולה  לעשות הכל עכשו.

עם השנים הזיכרון הפך למשהו משעשע, סיפור שאני מספרת לחבר’ה “איך הכרחתי סגן אלוף לכתוב לי כל הכבוד” או משהו כזה.

אבל הפעם חשבתי על זה שוב.

על החיילת הזאת, בת ה 19 שהייתי. שמהרגע שהתגייסתי לא קיבלתי שום דבר ממה שקיויתי. ואף אחד ובטח לא אני לא חשב שאפשר ומותר לדרוש, להילחם או לנסות. חסרת ביטחון וחסרת אמונה. שותקת. ואיך כעסתי על עצמי שזה ככה. שלא מצליח לי.

וכל ויכוח קטן והזוי שהיה לי בדרך, חיזק אותי קצת.

ואיך הפתק המטופש הזה, ששמרתי עד היום, 21 שנים, משעשע אותי. וכמה דברים חשובים הוא מזכיר לי.

שפעם הייתי מוותרת.

שלפעמים צריך פשוט להגיד את מה שמרגישים, בצורה ברורה, לא משנה מי עומד מולי.

שהחיים שלנו מורכבים מרגעים, וכמה חשוב להוציא, לאוורר ולפאר את הרגעים הטובים והמחזקים. לתת להם משמעות.

כי אני זאת שקובעת.

וכן, באמת מגיע לי ח.ח.

גם אם לא שמרתם פתקים שהשאירו לכם על השולחן לפני 20 שנה, נסו להיזכר באירוע, קטן ככל שיהיה, שקרה בעבר. גם אם היום הוא נראה לכם שולי, אבל אתם זוכרים שאז הענקתם לו משמעות, כנראה שיש לכך סיבה. תמצאו את הסיבה.

 

 

 

עוד מהבלוג של רינת ארם מאירמן

תחנה בפרדס חנה

בשנתיים האחרונות אני (גם) סטודנטית לתזונה הוליסטית בווינגייט. רוב הבנות שלומדות איתי הן בנות 20+. בשנה שעברה, דיברנו ואחת מהן אמרה משהו על תחנת רכבת בפרדס חנה. יש בפרדס חנה תחנת רכבת? תמהתי. מה, זה חדש? לא...היא אמרה. תמיד...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מי ME

אפליקצייה שהורדתי כדי לאתר מספרי טלפון ניסתה לגלות לי מי אני. זאת אומרת, לא ממש מי אני אבל לפחות איך קוראים לי. אז איך קוראים לי? שאלתי את האפליקציה והיא פרסה בפניי את...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

הילינג. חכמת הלב. פוסט בלי ציניות. כמעט.

קרה לכם שהרגשתם פעם שאתם מחפשים משהו, אבל לא יודעים מה בדיוק? פשוט מסתובבים בעולם, לפעמים הלב דופק פתאום ממש חזק אבל אתם עסוקים מדי כדי לחשוב מה גם לזה דווקא באותו רגע? העיניים שלכם פתוחות, אבל אתם לא רואים את הכל. כי משהו...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה