הבלוג של שבעה במיטה אחת

abed47

עד לפני שנה ישנתי לבד במיטה הזוגית, באלכסון. לפני כשנה הצטרפה אלי בת זוגי, אחריה הגיעו הכלב והחתולה. אחר כך היא נכנסה להריון ושלושה חודשים אחריה - נכנסתי אני להריון. אני נושאת תאומים. עכשיו אנחנו שבעה במיטה אחת. מיטה... +עוד

עד לפני שנה ישנתי לבד במיטה הזוגית, באלכסון. לפני כשנה הצטרפה אלי בת זוגי, אחריה הגיעו הכלב והחתולה. אחר כך היא נכנסה להריון ושלושה חודשים אחריה - נכנסתי אני להריון. אני נושאת תאומים. עכשיו אנחנו שבעה במיטה אחת. מיטה לשבעה! איך נערכים? איך מתמודדים? איך זה קורה שפתאום אחרי שבע שנים של ניסיונות מקבלים בבת אחת שלושה תינוקות? על כך אנסה לכתוב בבלוג.

עדכונים:

פוסטים: 36

החל ממרץ 2014

קודם כתבתי שאני אכתוב על ההריון מנקודת מבטי ובסוף כתבתי בעיקר על המחשבות והתהיות לקראת הלידה וה’בלגן’ שהולך להיות, מה אני מסוגלת ומה לא מסוגלת לדמיין.

חשבתי על זה ולמעשה אני כבר כמה שבועות בטוחה שהנה או-טו-טו מגיעה הלידה ונגמר ההיריון.

אני מתלוננת על הרגליים הנפוחות, על הכובד ללכת, על הלחץ הפנימי על אברים פנימיים, הכאבים ברגליים, הקושי לעשות דברים, ההגבלות בלסחוב דברים ומאז אותה פעם שנפלתי – גם על המחסור בשיווי משקל.

אבל כמה שאני מתלוננת – בסך הכל כולם אומרים לי שאני נראית טוב, העליתי 16-17 קילו, שזה בדיוק מה שאמורים לעלות בהריון תאומים ואני בסך הכל לא הייתי בשמירת הריון כלל (למרות העובדה שהרופא שלי מאד הזהיר אותי מזה) ולא הפסקתי לעבוד לגמרי. אמנם הפסקתי לטפל טיפולים פיזיים גם בהתחלת ההיריון וגם בסופו אבל אם אני מחשבת את כל הבחינות – אז בסך הכל ההריון שלי עבר מאד בקלות.

ומאד מאד חשוב לי להזכיר – שלא היו לי שום כאבי גב או מכאובים שונים שמאפיינים מאד נשים בהריון באופן כללי.

היום יצא לי לומר שאני מאד רוצה כבר ללדת שבוע הבא, בא לי שזה כבר יקרה. שבוע הבא. בא לי שהן כבר ירצו לצאת. אבל למה? אהובתי שואלת אותי ‘מה, עד כדי כך קשה לך’.? והאמת היא – שהתשובה היא לא. היה לי הריון יחסית קל ובמיוחד קל ביחס להיריון תאומים או ביחס למה שניבאו לי או חששו של הרופא.

לא עד כדי כך קשה לי. אני אוכל ‘לסחוב’ עוד כמו שסחבתי עד עכשיו גם עוד שבועיים ואפילו שלושה. הבעיה היא שאני לא רוצה. ולמה לא? כי הרי לקטנות זה יכול להיות טוב, כמה שיותר זמן בבטן…לצאת רק מתי שהן באמת רוצות לצאת…

האמת שהתשובות הן לא לחלוטין ברורות גם לי. בין השאר אולי אני כבר ממש סקרנית. אולי גם נמאס לי מהעובדה שקשה לי לעשות דברים. אני אמנם ישנה מעולה כבר כמה שבועות, למרות הקושי עם הבטן, אבל אני הרבה פעמים מרגישה מסורבלת עם הבטן הזו. מסורבל לצאת, להתקרב, לעבור ליד מקומות צרים, וגם…להחזיק את הבכורה. זה כבר קשה ולא תמיד נח, שלא לדבר שמאז שנפלתי זה גם טאבו עבורי להרים אותה וללכת אתה. אני מקבלת אותה רק בישיבה ומקסימום אני כמה אתה כדי להניח בלול או עגלה או טרמפולינה שאני מניחה לידי. כדי שאוכל גם להיות אתה וגם לא להתיש את אהובתי, אני מצאתי פתרון של להעביר אותה מהמיטה שלה לעגלה ולקחת אותה מהחדר שלנו לסלון בעגלה, וכך אני מצליחה כאילו ‘ללכת’ אתה מחדר לחדר בלי שאני מסתכנת בללכת אתה בידיים.

ומבחינת הבטן? אני מרגישה גדולה, אפילו מאד, אבל לא ענקית. אני לא מסתכלת על עצמי ומתחלחלת. זה לא נראה לי גדול מדי. אני אפילו תוהה איך נכנסות שתיים שכל אחת מהן כבר בגודל שבו נולדה הבכורה ואף יותר, לאותו עיגול שבבטן שלי. ה’בלון’ הזה מרגיש קשיח ונפוח.

יש לי צירים, כבר משבוע 32, אבל מדובר בצירים שלא מפריעים מדי. לא מתקדמים לשום מקום. 3 פעמים ביקורים בחדר מיון גרמו לי להבין שלבקר שם זה רק בזבוז זמן של כמה שעות כדי שייתנו לי משהו שיפסיק צירים ומחזיק לפחות מיממה. לפעמים יממה. והעניין הוא שמשבוע 34 כבר אמרו לי לא להגיע אלא אם משהו באמת מתפתח באופן רציני. ולא. זה נשאר בדיוק כמו שהיה. אני הולכת למעקב במרפאת היריון בסיכון וגם שם אותו ‘בזבוז זמן’ שלמעשה אין לי בעיה לבזבז, כדי להרגיש בטוחה ורגועה.

אגב, אני חושבת ומאמינה שאני קצת עזרתי לה להתהפך, בזכות כמה דברים שלמדתי כמטפלת שיאצו בקורס לנשים בהריון. זה לא כלל שום לחיצות או טיפול, פשוט שיטה מאד פשוטה שהייתה תלויה רק במאמץ מסוים וקטן מצדי אבל לא יותר מדי. פשוט לעזור לה לצאת מהמקום ה’תקוע’ שבו היא הייתה. אחר כך היא עשתה הכל לבד. אני מקווה שבעתיד אוכל לעזור לנשים נוספות לעשות את זה גם בעצמן, בלי שום סיכון או כאב.

ויש לי גם את החיידק הזה GBS.  זה מטריד אותי רק מתוך הפחד שאני חוששת שתהייה לי לידה קצרה מדי שתתקדם מהר מדי, כמו עם גליה, ואז לא אספיק לקבל את האנטיביוטיקה ויצטרכו לתת אותה לילדות הקטנות כשרק תיוולדנה. לא מתאים לי שהן יקבלו אנטיביוטיקה כל כך מהר, אבל אני כמובן לא אאבק בזה.

יש לי גם דולה. עוד משהו שהצלחתי לבחור במהלך ההריון, בשלב שבו הבנתי שזה כבר לא יהיה קיסרי. לפחות כך זה נראה לשמחתי :-)   היא לא מזמן הייתה בלידה של הבת שלה וממש לא מזמן בעוד לידת תאומים.  היא חמודה ומתעניינת ואיכפתית מאד. זה חשוב ביותר.

וזה לא סוף התקלות שהיו והובילו לחששות.  רגע לפני שהקטנה התחתונה התהפכה סוף סוף בשבוע 34, החשש מקיסרי הלך וגבר וכבר קיבלתי הפניה למרפאת הריון בסיכון. במקביל התחילו הצירים והגעתי למיון שלוש פעמים. שם עשו לי ספירת דם ובכל אחת מהפעמים גילו לי טרומבוציטופניה. מדובר בספירת טסיות נמוכה (platelates)  שהיו ברמה של 75 במשך כל אותם ביקורים.  מבחינתם זה אומר שלא היו נותנים לי אפידורל. וזה אומר למעשה ניתוח בהרדמה מלאה. ממש לא מה שקיוויתי! התכנית שלי הייתה לעשות כל מה שאפשר להעלאת הטסיות שלי. כמובן, לקחתי לעצמי פסק זמן להיות רגועה ולומר לעצמי שמה שיהיה יהיה, אבל גם במקביל ביררתי מה אפשר לעשות. אז הפסקתי תרופה שאמורה לדלל את הדם, התחלתי לאוכל יותר ‘ירוקים’ שבונים טסיות והתחלתי לקחת תוסף מזון ספירולינה – אצות ירוקות שנחשבות סופר פוד שגם עוזר בתחום בניית הדם.  לא יודעת אם כל אלו הם שעזרו, אבל לאחר שבועיים ספירת הטסיות שלי חזרה להיות 108. אמנם עדיין לא תקין, אבל אופייני להריון ולא מפריע בעניין אפידורל. בכך חסכתי לי שימוש בסטרואידים שכבר חשבו לתת לי.

אחד הדברים הכי קשים שיש בהריון הזה הוא הלחץ על האברים הפנימיים, ואת זה אני חשה כבר מתחילת השליש השלישי. לחץ שלא מרפה ולעתים רק בהסחות דעת מצליחה לא להתייחס לזה כלל. ויש דבר אחד בלבד שעוזר במצב כזה – להיות במים!  אמבטיות, טבילה בים. אין הרבה דברים שיכולים לעזור במצב כזה. אולי באמת פשוט להסיח את הדעת…

מה שמפתיע זה שאני ישנה ממש טוב. כן, עם כל הקושי הפיזי אני אולי משלימה מראש שעות שינה, אפילו כשהבכורה מתעוררת באמצע הלילה רעבה ואהובתי קמה להאכיל אותה אני לא מודעת למה שקורה ממש בחדר לידי. אמנם אני מתעייפת מוקדמת, נשכבת מוקדם יחסית על המיטה עם רגליים למעלה (כי הבצקת ברגל הימנית מתחילה ממש להציק בשעות האלה) ולאט לאט גם נרדמת. לפעמים יש אי נוחות בשכיבה על הגב, המון תזוזות של הקטנות, אבל מה שאני לא מוותרת עליו זו הכרית שלי שקנתה לי אהובתי ליום הולדת 40 (לבקשתי!) והיא פשוט מושלמת – נכנסת  מתחת ותומכת בדיוק במקום הנכון.  ואז ככל הנראה, אחרי שאני נרדמת, אני ישנה ממש חזק. ומתעוררת באמצע הלילה לפיפי ושוב בשעות מאד מוקדמות בבוקר, סביבות 4-5  ולפעמים קצת אחרי. ואז מרגישה כבר געגועים ל’גדולה’ וברגע שהיא מתעוררת בבוקר,  גם אם זה חמש בבוקר, הרבה פעמים זה הזמן שבו אני רוצה לקחת אותה ולהאכיל אותה בעצמי. בשלב זה של ההריון, אהובתי היא זו שלוקחת אותה עד אלי כשאני הולכת בכוחות עממי לסלון. אבל מרגע זה ועד שבע לפחות, אני והתינוקת ביחד מבלות בסלון ואני נותנת לאהובתי לישון קצת ברצף. שיהיה לה בכיף.

אני חושבת שמה שהכי מושך אותי כעת לרצות כבר ללדת, זו גם העובדה שלא בא לי לחזור לעבודה מחר וגם העובדה שאני כבר ממש ממש סקרנית! רוצה לראות אותן! רוצה להיות כבר מסוגלת לזוז יותר בקלילות. רוצה להתחיל את השלב הזה שכבר התבשלתי לקראתו כל כך הרבה…

אז בנות יקרות, ילדות שלי מתוקות וקטנות…אתן כבר שוקלות במשקל יפה ואתן כבר תסתדרו בחוץ יפה…עוד מעט אתן מסיימות 37 שבועות מלאים ברחם ולפי מה שאני מבינה זה ממש בדיוק מה שצריך! אז אם גם אתן מרגישות כך, קחו לכן נשימה ותתחילו את הדרך החוצה! אני מבטיחה לעזור במה שצריך ולקבל אתכן בזרועות פתוחות לרווחה!

 

עוד מהבלוג של שבעה במיטה אחת

תצוגה מקדימה

איך אצליח לאהוב כל כך שלוש בבת אחת?

השבוע היינו בשאקטי. פסטיבל נשים שהתקיים בגבעת חביבה. מקום חביב, רגוע ומרגיע, עם אנרגיה טובה של חופש ונשיות וקרבה ותדר של אהבה באוויר. פגשנו שם חברה של אהובתי, חברה שילדה בן לפני ששה שבועות. אהובתי התנדבה לעשות לו...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מבצע ששת הימים...הראשונים

יומה הראשון של הבכורה הצטמצם בלהגיח לאוויר העולם,  לבכות מעט, לנשום נשימות ראשונות, לפקוח עיניים גדולות, לנוח קצת על אמא המותשת, לנוח קצת בידיים של אבא, לעשות פוזות יפות למצלמה שלי, להמיס לבבות, להישקל ולהיות מובלת אחר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

כשמבקשים -מקבלים דברים נפלאים!

אני לגמרי בדעה שאם צועקים - או לפחות מנסחים באופן ברור לעצמי ולסביבה שלי - את החלומות שלי, אז יש הרבה יותר סיכוי שהם באמת יתגשמו. זה אולי קצת מנוגד לכל מיני תפיסות של עין הרע, אבל אני לא מאמינה בעין הרע. אני מאמינה בעין...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה