הבלוג של Yifat A-gadot

a-gadot

כותבת..

עדכונים:

פוסטים: 14

החל מיולי 2015

הים היה רגוע, דגל לבן מעל סוכת המציל וחם. חם מאד. היא התלבטה אם להוריד את החולצה שלבשה מעל בגד הים השלם, אבל הרגישה שאינה מסוגלת. המבטים מן הסתם יצרבו יותר מהשמש, חשבה, אז עדיף כך. היא הוציאה עוד אשכול ענבים מהתיק, נשענה לאחור וצללה אל הספר.

כמה דקות אחר כך שמה לב לגבר שיושב לצידה. החוף היה עמוס, והיא לא ציפתה למצוא לה מקום מבודד, אבל הרגישה שלא בנוח מקרבת היתר הזו. היא לא אהבה שאנשים מתקרבים אליה יותר מדי. מתבוננים בה ברחמים.

“הים רגוע היום”, פנה אליה פתאום.

“כן”, ענתה במבוכה, לא מורגלת שגבר זר פונה אליה סתם כך. משקפי השמש עזרו להסתיר את מבוכתה, ואלו שלו, חשבה, טשטשו אולי את מראה פניה. היא העבירה עוד דף בספר, בורחת מהשיחה הלא צפויה.

“מה את קוראת”? שאל.

“‘בדרך אל החתולים’”, של יהושע קנז”.

“משהו בנימת קולך מספר לי שאת נהנית מהספר, שכבר צללת לתוכו”.

היא שלחה מבט מהיר סביבה, מחפשת איזה רמז שיסביר מדוע התיישב דווקא לידה ובחר לשוחח איתה. גבר נאה, חסון, נראה כבן 30. הקול שלו נעם לה. לידם שכבו שלוש בחורות על מגבת ענקית, מפקירות את עצמן לשמש. צבע עורן שחום. חטובות ויפות. מדוע התיישב לידה? היא הסתכלה סביב בחשדנות ומבוכה.

“אני צודק?”, שאל.

“מה”? אה… הספר… כן… נהנית מאד. אני אוהבת את הסופר, ואני אוהבת את הדרך בה הוא מטייל אתנו לאורך הסיפור”.
“תיאור יפה. ויש לך קול כל כך נעים”, אמר וחייך.

“אף פעם לא אמרו לי שיש לי קול נעים. תרצה ענבים”?, שאלה והפתיעה את עצמה.

“רק אם תגישי לי אותם”, חייך.

היא הניחה את הענבים לצדו, ויחד חיסלו את אשכול הענבים המרענן. הם שוחחו על יהושע קנז, הם שוחחו על סופרים וספרים אחרים, וכשהשמש נשקה לים הם שוחחו גם על עצמם. הוא אמר לה שכבר מזמן לא פגש אשה מעניינת כל כך, ושהשמש יותר מלטפת משורפת כשהוא כך יושב ומשוחח איתה, והיא אמרה לעצמה שהיא לא מבינה איך הוא לא נרתע מפניה, או מביט בה ברחמים, למרות שלא ראתה את עיניו תחת משקפי השמש ולא את מה שהן מספרות.

“הגיע הזמן שנטבול בים לא”? שאל ברוגע.

“מה אעשה עכשיו”, שאלה את עצמה. אכנס עם החולצה לים? הרי הוא יחשוב שאני מוזרה.. אוריד אותה? תהיה לו סיבה טובה להתחרט ולהעלם. היא נשמה נשימה עמוקה.

“תני לי יד”, אמר פתאום, “נצעד יחד למים”.

היא התרוממה מהחול, וגם הוא. הורידה מעליה את החולצה הארוכה כשהיא נשארת בבגד הים, ולקחה את ידו. “בוא לים”, אמרה באומץ שלא היה אופייני לה.

“אני בא”, ענה. “ננסה לתפוס את קרני השמש האחרונות הנוגעות במים”, הוסיף וצחק בצחוק נעים, מלטף. ולא נראה היה שפניו הביעו רחמים, וגם לא סלידה. הוא רק צעד לצידה.

“אני חושב שאני מתאהב”, אמר לה.

והיא, מרוגשת מהזרמים של המים סביבה ומהזרמים של הנעימות שפשטה בגופה, לא מוצאת מילים לענות לו. אבל שאלה היא מוצאת. “אני יכולה לשאול אותך משהו”?

“בוודאי”.

“לא מפריעות לך הכוויות שעל פני וגופי”? הן לא מרתיעות אותך”?

“לא ידעתי שיש לך כוויות על פנייך וגופך”, ענה. אני עיוור.

עוד מהבלוג של Yifat A-gadot

פרידה

"אמא? את שומעת אותי אמא? עיניה ניסו לראות דרך הערפל שכיסה אותן, אך כל מה שראתה הייתה דמות מטושטשת. היא הניעה את שפתיה אבל לא הצליחה להוציא שום קול. "ילד אהוב ויקר שלי, חזרת אלי.  סוף סוף חזרת. כמה יפה אתה. והיכן שיחקת עד עכשיו?...