הבלוג של Yifat A-gadot

a-gadot

כותבת..

עדכונים:

פוסטים: 14

החל מיולי 2015

01/09/2015

“אמא? את שומעת אותי אמא?

עיניה ניסו לראות דרך הערפל שכיסה אותן, אך כל מה שראתה הייתה דמות מטושטשת. היא הניעה את שפתיה אבל לא הצליחה להוציא שום קול. “ילד אהוב ויקר שלי, חזרת אלי.  סוף סוף חזרת. כמה יפה אתה. והיכן שיחקת עד עכשיו? שוב הסתובבת ברחובות עם הכדור”?

“יש לך דש חמה מהנכדים אמא, את שומעת? הם שואלים מתי יוכלו לבוא לבקר אותך”, אמר בקול שבור. לבו נחמץ ממראה אמו, פניה לבנים ומקומטים, קטנה ושברירית, שוכבת בגוף שהולך וכלה, וכאב מרחף בה. “אמא את שומעת”?

היא ניסתה לקחת אוויר אבל לא זכרה איך עושים זאת. נשימותיה השטוחות גרמו לה להרגיש שהיא צוללת אל מעמקי הים, הנשימה חומקת ממנה אל פני המים. “היא שמעה משהו בין הגלים. מישהו שקורא אליה מהחוף, והיה נדמה לה שזה אודי שלה. “ילד שלי תזהר מהמים”, קראה אליו. אבל הוא המשיך לדלג בעליזות אין קץ בין הגלים. פחד גדול תפס אותה כשחשבה שגל יכסה אותו, והיא ניסתה נואשות לקחת אוויר ולשחות לעברו”.

“אמרת משהו אמא”? הוא הסתכל על שפתיה הנעות וממלמלות בלחישה מילים שלא היו ברורות לו. התכופף אליה וקירב את אוזנו לפיה. “תגידי שוב אמא אני מקשיב. תגידי שוב”, אמר ובטנו רוחשת מתחושות אשמה.

הוא הסתכל בה והתכווץ מכאב. כמה יפה הייתה בצעירותה. ‘אישה של הרים’, אביו קרא לה, והלך אחריה אל ירושלים אותה אהבה. כמה רצה לבנות לה בית על-יד הים, במקום בו נולד וגדל, אבל היא, פחד גדול היה לה ממים. “אני אגור בהר”, אמרה לו. בעיר שחומה מגנה עליה והים לא מכרסם בגופה.

ירושלים לא האירה את פניה לאביו, שנפטר כשהיה בן 40 בלבד, אולי בגלל המרחק מהים שכל כך אהב, ואולי בגלל העיר שהכבידה עליו ועל לבו שנדם לילה אחד ולא חזר לפעום, משאיר את אהובתו ובנו לבדם.

כעת הוא מביט באמו. רוצה לגעת וחושש. לא כך זכר אותה. הוא ידע שהקמטים שנוצקו על פניה הם סימנים לשנים שעברו מאז הלך, והגוף שהתכווץ הוא עדות לכך שלבדידות לא צריך הרבה מקום.

הוא הניח את ידו על ידה. הצינורות שהיו מחוברים לוורידיה הפסיקו להכאיב. היא לא הייתה בטוחה היכן היא ואם היא לבד. המים החלו לגעוש סביבה ופחד מילא אותה, ולמרות שניסתה להדוף אותם מעליה לא עמד לה כוחה ופחדה הלך וגבר. לפתע שמעה רעש חריקה עמום וחשבה שראתה דלת נפתחת.

האחות נכנסה לחדר עם עגלת התרופות. אודי הסתכל כיצד הורידה את שקית ההזנה, תלתה אחרת והחדירה דרכה, בעזרת מזרק, את החומר השקוף אותו שאבה מהבקבוק. לבו נצבט. הוא פנה לאחות וביקש להבין מהו החומר המוחדר לוורידיה של אמו והאם ניתן לה גם משהו להקל על הכאב.

“אודי”? היא חשבה שהיא שומעת את קולו בין הגלים. “סוף סוף הגעת הביתה”, קראה לעברו.  “איך היה הטיול”? שאלה, מחבקת ומרעיפה עליו נשיקות. ואודי, שזוף ועייף מתיישב לשולחן כולו חיוכים. היא ממהרת וניגשת לכיריים, להגיש לו את המרק האהוב עליו אבל ריח מוזר של תרופה מרה עולה באפה.

“אמא, האחות פה הכניסה לאינפוזיה עוד קצת תרופה. שלא יכאב לך”. את שומעת אמא”?

אבל אודי לא שמע שום קול יוצא מפיה. הוא החל ללטף בלי משים את שערה הלבן ונזכר כיצד תמיד נהגה לצבוע את השיער בצבע כתום עז של שמש, וכילד, ששאל אותה מדוע בחרה דווקא בצבע זה ענתה לו “כדי שגם בחושך תמצא אותי”.

ועכשיו היא שוכבת פה. וחושך נופל על לבו ושערה לבן.

“היא הרגישה שהיא צוללת יותר ויותר עמוק, מבוהלת מהצורך הנואש לשאוף עוד ועוד אוויר. המים היו קרים, והיא עלתה וירדה בהם במאמץ רב. כשהפנתה את ראשה ראתה שאודי שוחה לצידה. “אמא, תראי איזו תעודה קיבלתי. הכל טוב מאד”. והיא, מתבוננת דרך המים השחורים וכולה גאווה. ויד היא שולחת ללטף את ראשו של בנה.

המצוקה שחש מכך שאינו יכול לומר לה את שעל לבו, האימה שעטפה אותו מהידיעה שהיא אינה שומעת אותו ולא תוכל להקשיב לדבריו, הכבידה עליו. הוא התרומם מהכסא, מסתכל סביבו, כאילו מחפש דבר מה שיוכל להקהות את הכאב. הוא יישר את השמיכה מתחתיה, ידו מלטפת את ראשה. קיפל את קצה השמיכה, שלא תציק יותר מדי, השליך את הכוסות החד פעמיות שנותרו על הארונית והחל לארגן את בקבוקי התרופות. הוא מצא את עצמו מסדר אותם במעגל, כמו שאמו הייתה מסדרת את הצעצועים בחדרו.

“הכל מסודר”, אמרה לעצמה. מסתכלת מהצד על השולחנות שערכה, על הנרות. על אודי שלה, בחליפת בר המצווה. “עוד מעט כבר יהיה גדול, ולא יזדקק לי יותר”, חשבה. הוא כבר ממש גבר קטן. היא ניגשת אליו ליישר את צווארונו ורואה את הדרגות שעל כתפיו. “חייל שלי”, היא לוחשת בגאווה. אתה כבר איש.

“אמא”? אמרת משהו? שאל שוב בתקווה. שפתיה נעו אך שום קול לא נשמע. הוא נזכר איך ישב לצידה בבית החולים לפני שנים, כששברה את האגן אחרי שהתעקשה לעלות על הסולם בגן המשחקים עם אורי שלו כשהיה בן שלוש “שלא תחשוב שאני לא יכולה”, עמדה וצעקה רגע לפני שהחליקה על הקרקע ורעש נורא של עצמות נשברות נשמע. הוא נזכר איך רק אז, בבית החולים, היה לו את האומץ לספר לה שהם עוזבים. איך חייכה אליו, כואבת ומופתעת, ואמרה לו שהיא תברך אותו בכל מה שיעשה. הוא זכר בבירור כמה מוזר היה לו לזהות מבט של געגועים בעיניה עוד לפני שעזב, אבל גם כיצד ניער את מחשבותיו ומיהר לספר לה על התוכניות שרקמו.

“זה בסדר, ילד שלי. אל תדאג. אני אצלול למטה ואתה תראה אותי ותדע שהכל בסדר”, קראה לו בדממה. העולם סביבה הלך והחשיך. והמים הפכו קרים יותר ויותר. “סבתא סבתא בואי לשחק” הצליחה לשמוע ממרחקים, וניסתה לעלות שוב למעלה למקום בו המים בהירים יותר והשמש מחממת אותם בקרניים של חיים, אבל כוחה לא עמד לה. “רוץ אורי אני שומרת עליך”, צעקה ללא קול. ודרך החושך ראתה איך אודי שלה אוסף אותו לידיו, מנשק ומסתכל לעברה. “תראי איזה נכד יש לך אמא”.

הוא התבונן בה. חושב על כך שנועה ראתה אותה אולי פעמיים בחייה, ומעולם לא טיילה איתה על החומות, כמו שנהגה לטייל איתו כשהיה ילד. הוא תהה אם המשיכה לטייל עליהן כשכבר לא היה פה, אם ספרה לבדה את כל המגדלים, אם שרה לעצמה את השירים שכל כך אהבה על העיר של זהב שלה.

שקית ההזנה התרוקנה לגמרי, ואודי בקושי הרגיש בנשימותיה. ידיה היו קרות ורק עיניה זעו לעתים. “אמא. אל תלכי ממני אמא”, התפרץ פתאום בבכי.

“אודי שלי, קראה אליו ממעמקים. עלה למעלה, למקום בו המים בהירים יותר והשמש מחממת. קח את הילדים אתך”.

הדמעות שטפו אותו ברחמים, את ראשו הניח על מיטתה ובכה. הבכי טלטל את גופו והתיש את נפשו.

היא הרגישה שקור עז עוטף אותה ושאלה את עצמה מתי הספיקה להתרחק כל כך מפני המים ומהשמש שכה אהבה, ולאן פניה מועדות. כשאור השמש כבה לגמרי היא הבינה שהיא אינה זקוקה עוד לאוויר. את אודי שלה לא ראתה עוד אבל הרגישה שהוא מתבונן בה מלמעלה. היא קיוותה  שהוא עושה את דרכו הרחק מהמים הגועשים, ועוד מעט ישב על החומה הגבוהה, ינופף בידו ויחייך לעומתה מאושר.

היא הניחה למים לעטוף אותה ולשאת אותה איתם למעמקים. היא לא שמעה יותר דבר ולא הרגישה בכאב. וכשהייתה כולה מים לא זכרה עוד דבר ולא הייתה עוד.

עוד מהבלוג של Yifat A-gadot

זיכרון

אֲנִי מוֹחֶקֶת סִימָנֵי חַיִּים בַּבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ וְלִבִּי מִתְמַלֵּא בִּפְחָדִים אֵיךְ תֵּדַע לִמְצֹא אוֹתִי בֵּין חֲלָלָיו הַמִּשְׁתַּנִּים פּוֹרַרְתִּי אַבְנֵי בֵּטוֹן וּפִזַּרְתִּי לְאֹרֶךְ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

חרדה

הַנֶּפֶשׁ צוֹלֶפֶת בָּהּ בשוטי הַשֹּׁרָשִׁים שֶׁחָדְרוּ לַאֲבַדּוֹן מַחֲזִיקָה בָּהּ שבויה תַּחַת אֲדָמָה מַחְנִיקָה, רְחוֹקָה. הָאוֹר נֶחֱלָשׁ וְכָבָה הִיא נִדְחקת לְמַטָּה נִבְגֶּדֶת עַל-יְדֵי הָעֲנָפִים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

יוצאת לחופשי

שניות ספורות בלבד עברו מרגע שהאופניים ערכו פגישה לא ידידותית עם המדרכה בטיילת ועד שעפתי מהם, נחבלת בברכיים, בידיים, וסופגת מכה קשה בצלעות... ובשניות הספורות האלו, אלוהים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה