תוגת פגישת המחזור

מסביב לילדים שהיינו, צמחו אנשים גדולים עם כרסים וקרחות, ומשקפיים, אנשים גדולים שהלכו ונבנו מסביב לילדים שהיינו, בלעו אותם

31/07/2012
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • RSS
» ThinkStock

שמתי לב שנהיה טרנד כזה של מסיבות מחזור של קשישים בני ארבעים פלוס. בני החמישים מכל התיכונים בתל אביב התכנסו ליד הים, ועכשיו אנחנו, אלה שגדלו לאורם, אחים גדולים ונערצים, ופתאום גילינו שהשלט עם המספר העגול הולך ומתקרב במהירות. לא מבינה איך, הטרנד הזה הגיע גם אלי. מה קשור, מה? בטח טעות. מישהו עוד ישלם על זה. בכל מקרה, הפייסבוק התמלא תמונות מגן חובה ובי"ס יסודי בשחור לבן, משהו שנראה כמו מהמאה הקודמת. אה, זה באמת היה במאה הקודמת:  ילדים חמודים יושבים שורות שורות, עם מורות שנראות כמו מורות, מסתכלים קדימה אל המצלמה במבט ששואל – מה וודי אלן היה אומר שאהיה, כשאגדל? התמונות האלה מוכרות לי כמו החריצים של קמטי הצחוק (ככה קוראים לזה, לא?) – אני מכירה חלק מהילדים, לא זוכרת אחרים, לא זיהיתי את מנכ"לית בנק לאומי, למרות שידעתי שהיא הילדה שהרגיזה אותי באיזו קבלת שבת ובגללה לא אכלתי את העוגה עד שהיא לא סיימה את שלה, כי גם אני יודעת מה זה להיות אמביציוזית. עובדה, תראו איפה היא עכשיו ואיפה אני.

לא השתנית בכלל

הילדה עם העיניים הכחולות לידי שלחה לי את ההזמנה לפגישת מחזור של בוגרי גרץ מחזור 84'. הנה, אמרתי את זה.  שנים תהיתי מי זו הילדה הזאת, ועכשיו אני כבר יודעת. קוראים לה עדי והיא לא השתנתה בכלל. נכון שזו האמת? לא השתנינו בכלל. זאת אומרת, הבנות בעיקר – קלישאה מקובלת בפגישות מחזור - אבל נכונה. אבל באופן בסיסי, מסביב לילדים שהיינו, צמחו אנשים גדולים עם כרסים וקרחות, ומשקפיים, אנשים גדולים שהלכו ונבנו מסביב לילדים שהיינו, בלעו אותם, אבל אם מתרכזים טוב טוב, הילדים שהיינו קופצים לפנים ומצביעים יפה. אני זוכרת את הקול של נינה, את התלתלים של נילי, את הסנדלים התנ"כיות של שולי. אין לי מושג איך אני נראיתי ביסודי. אני רק שמעתי אתמול שבכיתי שקיבלתי 95, כי לא הייתי  מאוכזבת. אחת הילדות לשעבר סיפרה כמה זה זכור לה. לקחתי את עצמי לשירותים והקאתי על עצמי בתאורה המינימלית. ילדה דוחה שכמוני. אני בטוחה שהמנכ"לית של הבנק לא בכתה אפילו כשהידרדרה ל-95.

לריוניון של התיכון לא הלכתי, אין לי שום דבר טוב להגיד על התקופה הזאת בחיי. זה לא הוא, התיכון – אלא אני. גם לא לכנס החמישים החגיגי של החוג לקולנוע לא הטרחתי את עצמי. את האנשים האלה אני רואה עד היום. פגישות מחזור אף פעם לא דיברו אלי, גם לא בסרטים אמריקאים. לא מבינה מה הקטע בללכת לראות איך הזדקנו, למדוד לאן הגענו, להשוות את סימני הגיל, מי "נראה" בגילו ומי לא. אבל הפעם הסקרנות שיגעה אותי, בכל זאת ילדים שלא ראיתי שלושים שנה. שלושים זה כשאני ממש נדיבה.  ובדיוק חזרתי לגור בבית ילדותי, מול הגינה שליד הכיכר. אבי, הילד שלאבא שלו הייתה חנות מכולת בדיזינגוף, וכולנו קינאנו בו, כי  יש לו גישה חופשית לממתקים, זוכר את הגינה. ודני זוכר את הדירה שלי, שעשינו בה מסיבת "גריז". נדמה לי שזכרתי את המסיבה ההיא. היה לי אז חבר. אולי כבר לא היינו חברים, אין לדעת. הוא היה החבר הראשון שלי, מכיתה א, כן התחלנו מוקדם. קראו לו גיא, הוא היה חתיך הורס, עד כמה שילד יכול להיות חתיך הורס בגיל הזה. הוא נשאר כזה,  אבל למסיבה הוא לא הגיע כי הוא נפטר מסרטן באוסטרליה לפני שנים. והוא דווקא היה ממש חסר שם. במסיבה של גריז הוא גם היה, ונדמה לי שחיפשנו אלכוהול בבר שבסלון. הבר הזה קיים עד היום בדירה, בילט אין. ויכול להיות שגם שיחקנו יחד בגינה, קשה לזכור. בערבים אני יורדת עם הכלבה לגינה הזאת, וזוכרת שהיא נראתה כמו ג'ונגל, ושהיינו משחקים בה כל אחרי הצהריים, עד שהאימהות היו קוראות לנו לעלות הביתה. תמיד חשבתי שהשיר "רק עוד רגע אמא" נכתב עלינו, והיה שם גם פנס בודד. היום נשאר רק הסימון של העמוד. נוסטלגיה זה חרא.

גל חום

אחת השאלות הגורליות היא כמובן מה ללבוש לאירוע שכזה, פגישת מחזור. בתור ילדה שגדלה בתל אביב על התפר שבין הצפונים לדרומיים, ממש ליד הכיכר שבה רצחו את רבין, עוד כשקראו לה כיכר מלכי ישראל, בגדים כסמל סטאטוס היו תמיד נקודה כאובה. לא היו לי קיקרס, אלא גלי, לא היה לי ליוויס עם תווית אדומה אלא כתומה במקרה הטוב, ופירוצ'י? בחלומות. מאז התקדמתי עם תקציב המלתחה ושוב נסוגותי לאחור. מה לעזאזל ללבוש? איך אני אשדר שאני כבר מודעת לגילי אבל לא נכנעת למה שהוא כביכול מחייב? האם אני רוצה שיראו שעשיתי משהו עם החיים שלי, בקיצור, הוואינאס - מתאים לא או לא? אני בטוחה שהמנכל"ית לא מתחבטת בשאלות כאלה. מצד שני, היא לא למדה איתנו ביסודי, אז לעולם לא אדע, היא לא הגיעה.

מסיבת מחזור בחצר פתוחה בחום יולי, עם נשים בנות 46 וגברים כנ"ל היא באמת עניין לא קל. אין לנו עוד גלי חום, אבל כל הקיום האנושי בלילה הזה הוא גל חום אחד גדול. הורמונאליות לא נרשמה שם, אלא אם כן פספסתי משהו.  למזלי באתי עם החברה הכי ותיקה שלי היום, שאני מכירה מהאוניברסיטה. רק עשרים וחמש שנה. גדלנו שני רחובות אחת מהשנייה, אבל לא הכרנו קודם. זה קורה הרבה בתל אביב. זה בטח קורה בכל מקום. נהר גדול שקוראים לו שלמה המלך הפריד בינינו, ובתי ספר שונים גם, עד שנפגשנו באוטובוס לאוניברסיטה. אבל זה סיפור ארוך. עכשיו אנחנו מכנסות לחצר הזאת, וכמובן שהתחנה הראשונה במקום הזה היא הבר. אנחנו מרגישות קצת כמו בחתונה שהתפרצנו אליה, אחר כך התחלנו להבין שהגיע הזמן להוציא את הארנק ולשלם. אני משערת שפעם היו בודקים בפגישות מחזור מי נשוי ומי לא, מי עשיר ומי לא. היום עניין הנישואים הוא באמת לא מעניין, ורק מנכ"לית בנק אחת הייתה בינינו בגן חובה. אז מה נשאר לבדוק? מי עובד בכלל ומתפרנס בכבוד ומי לא. מי שיחק אותה, וידע לנתב את חייו למקום של שקט כלשהו, לפחות כלכלי, ומנהל חיים של "בוגר", ומי מחכה שהחיים יתחילו כבר ושנהיה כבר גדולים. נגיד ההיא, שחתכה לניו יורק והפכה לפסיכולוגית ויש לה משרה קבועה, ושלושה ילדים ובעל ודירה, היא יודעת שאת הפנסיה שלה משם היא תיקח לפה ותבוא להזדקן פה בכבוד. לא בטוחה שזה הסיפור שרציתי לשמוע אתמול. אחרי הכל, כשהיינו קטנות,  היא ראתה אותי בוכה על ציון 95, והזיכרון הזה ממש נשאר איתה עד היום. עובדה שהיא סיפרה לי על זה, בהתרגשות מה. היא חשבה אז שאני תלמידה ממש טובה. אין מה להגיד, כנראה ביסודי הייתי תלמידה מצטיינת, עילוי של ממש. בחיים אני זקוקה להוראה מתקנת. אחרי שהיא פרסה לפני את התכניות שלה לעוד עשרים שנה פלוס מינוס, לקחתי עוד לגימה מהוודקה, חישבתי כמה זה עולה לי (אלכוהול לא כלול במחיר הכניסה), ותהיתי איפה אני אהיה כשלימור תחזור לארץ, לקנות בית ולהזדקן פה בכבוד, והאם עד אז אני אגדל סוף סוף.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה