לפרק את הכאב

יש רוע בעולם, יש כאב ועוול. ובדיוק שם, בנבכי האופל, נמצא המרפא. הבלוגרית רותי שלו חושבת שצריך להכיר בכאב ולא להתעלם ממנו. כי רק אז יבוא האושר

29/07/2012
רותי שלו קבלו עדכונים מרותי
  • RSS
» המרחב הפנימי להיות בדיוק מה שאנחנו על כל מכאובינו. צילום: Thinkstock

השוואת חיינו למשהו מיטבי, נכסף, שבו חשקה נפשנו, היא משהו טבעי ואנושי כלכך לעשות. אבל, שוב ושוב העסק לא ממש מחזיק מים, בלשון המעטה. כי בעלי הוא לא האיש המושלם ההוא שאני רוצה שיהיה, כי הילדות העשוקה שלי בצל התעללות ורוע היא גם כן לא איזה גליק גדול. איזה סיכוי יש לנו בכלל על סבל? כמה קיבולת יש בלבנו לחוסר צדק, ליגון, לייסורי נפש?

ליישר את מה שעקום, לנגב את מה שנשפך

בספר המדוייק והמועיל "לזכות מחדש בילדות מאושרת" של בן פורמן, שהשאיל לי עזי רחים, חבר ואיש מקצוע לתפארת, מסופר הסיפור שאיתו אני הולכת בדרכים את רוב שנות בגרותי.

יש בנו תשוקה ליישר את מה שעקום, לנגב את מה שנשפך, לסדר את מה שמתפזר: את הפרעות האכילה, את גילוי העריות, את הבגידות, את הדיסלקציה, את ההתמכרויות, את הבדידות… אבל מנסיון חיי האישי והמקצועי אני כבר יכולה להעז ולהגיד – רגע, שניה, לא משם תצמח הגאולה שלנו. לא מהרצון האובססיבי שלנו "להיות כבר בריאים", נטולי שרידי טראומה ותשוקה למכור במכירת חיסול את סיפור חיינו הדלוח. ולא כי זה לא מתבקש, לרצות חיים טובים יותר. זה מתבקש בהחלט, וגם מגיע לנו לגמרי. אבל השינוי הזה נובט בעדינות, בהכלה של אמת שהיא שלמה יותר מסך כל מאוויי האגו והתסכול הקדום שלנו. והשינוי הזה מתחיל בהבנה העמוקה שהכלוב פתוח. כל הזמן, תמיד פתוח. כלוב הטראומה הוא מאסר עולם מדומה, אכן כן.

המרפא הוא בנבכי האופל

יש רע פה בעולם, מקיר לקיר. יש פה עוול והתעללות תחת כל עץ רענן. ושם, בדיוק שם, בנבכי האופל – שם המרפא. לא ביישור הקווים, לא בתשוקה לגלח מציאות מעוותת. לא ברצון להתעלות ולהתרומם מעל החלקים הפצועים והמעוותים שלנו.

המרפא הזמין, האותנטי הזה הוא הטוב שטמון בנו, מעצם היותנו. משהו פשוט, בלתי מתוחכם בעליל, המתמגנט באורח פלא לתשוקה לחיי אהבה שאין בלתם, גם אם החלקנו בבוץ החיים והתלכלכנו עד כלות.

ההתמכרות שלנו לקורבנות, שהיא משהו ששולט בערך ב90% מתאי הגוף הפרטי והתרבותי שלנו, היא המסך העומד בדרכנו מלהיות מסוגלים להאמין בטוב שאינו תלוי בדבר. טוב שהוא משהו קיים, נצחי ונועז – יותר מכל זוועה שדרכה חלפנו. הקורבנות היא המקום שבו ההתייפחות על העיוות שממנו צמחנו הופכת לבלם אמונה בכוח המולד שלנו למצוא אושר, כך פתאום, ללא אבל. כי הרי איך יתכן שרע ברור ובוטה כל כך, אכזרי ומעוות כל כך, לא ידבק בי? ואיך יתכן שעם כזאת היסטוריה, יצמח עתיד אחר בתכלית? אז מסתבר שיתכן לגמרי. בדוק.

להיגמל מהתמכרות לסבל וקורבנות

מי שנמצא עדיין ביחסים סימביוטיים עם עבר מורכב, יתקשה מן הסתם לעכל חלקים מסוימים בספר, כי הם מעמתים את הקורא עם כוח שאינו תלוי בדבר, שאפילו אבא שיכור ואימא מסוממת לא יוכלו למחות. ולפעמים הזמינות והנגישות של הכוח ליצירת אושר הם דווקא משהו מאיים ומרתיע. אבל באמת, אילו לא הייתי עוברת בשביל הזה, לא הייתי ממליצה בחום להתמסר עד תום לתהליך.

זה לא רק מהלך הגמילה מההתמכרות לסבל וקורבנות, זה בראש ובראשונה תהליך ההתמכרות החדש לחמצן. חמצן של אמון בטוב, שאין בו תנאי- כי הוא גולמי ומוטמע בנו מאז ומעולם.

בליווי והתמיכה שלי לאנשים המסיימים את מערכת היחסים העקלקלה שלהם עם הרסנות, דיכאון, בדידות והתמכרות, אני לא מוכרת להם כלום. רק משחררת את החגורה המהודקת הזאת של חיים שאין בהם מקום לרע. לא לרע פנימי ולא לרע חיצוני. אין מקום להיסטוריה מצחינה, ובוודאי אין מקום להווה פוצע. בושה, לצורך העניין, על מי שאני ומה שקרה לי ואיך שאני נראית והפנטזיות המדממות שלי, היא לא באמת מקום לרע.

בושה היא המחנק מתחושת ה"אין מקום" שאיתה אנחנו צועדים בסך מאז ומעולם. אבל האמת היא שיש ועוד איך מקום. המון מקום. כי המרחב הפנימי להיות בדיוק מה שאנחנו על כל מכאובינו, הוא אותו מרחב להיות מה שאנחנו על כל נפלאותינו. ובדיוק כשהחגורה נפתחת ואפשר להרגיש את עוצמת האומללות, פורצת פנימה אמת חדשה. כוח מזוקק להאמין ביופי שבנו, באהבה, בחום. כוח ליצור שמחה. ככה בדיוק מתרפאים, לתמיד. זוהי הפרידה מעולם ה"או-או", לטובת עולם חדש לגמרי – עולם ה"גם-וגם".

לא הכל אבוד

ושאף אחד לא יספר לנו שאין חיים מעולים אחרי גילוי עריות, שאין אושר עילאי למי שאוכל או שותה בלילות את צער ילדותו. שלא יספרו לנו שהכל אבוד כי עזבו אותנו, בגדו בנו, גזלו את תמימותנו. כי יש ועוד איך אושר כזה, ואפילו בלי קביים… חיים שהם עצמאות, בחירה נקייה וצלולה, אוטונומית. האנטומיה של הכאב היא לא חידה בלתי מפוצחת, לא צל מאיים. היא בסך הכל מה שנפסל ממנה. אם יש משהו להילחם עליו בחיים האלה הלא היא הזכות לבעלות ואחריות בלעדית  ומלאה על הכאב, ולכן גם על היכולת הבלתי תלויה לפרק אותו, לייבש, ולנשוף אותו לכל רוח.

וכמו עם דורותי ונעליה האדומות, הן תמיד על הרגליים שלנו. רק להגיד לאן, ומגיעים. ריפוי מתחת לפנס. לרשותכם.

רותי שלו היא מאמנת לב, יועצת ומגשת משפחתית. לדף הפייסבוק של רותי שלו




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה