עיתונות במשבר הטכנולוגיה

רגע לפני כנס הבלוגרים, יעל לביא עוד לא מוכנה להספיד את העיתונות הממוסדת. פייסבוק, טוויטר ובלוגים לא יחליפו לדעתה את המקצועיות של העוסקים במלאכה לפרנסתם

26/07/2012
יעל לביא קבלו עדכונים מיעל
  • RSS
» מהירות הקלדה היא לא הכל. לביא

בבחירות לנשיאות אירן בשנת 2009 נבחר מחמוד אחמדינג'ד באופן לא מפתיע כנשיא אירן מחדש. היו אלו בחירות "דמוקרטיות" עם אחוז הצבעה גבוה ביותר. שעתיים בלבד לאחר שנסגרו הקלפיות הוכרז אחמדיניג'ד כזוכה למורת רוחם והתנגדותם של שלושת מפלגות האופוזיציה כמו גם אלפי אירנים צעירים שהחליטו באופן מאוד מפתיע לצאת ולהפגין ברחובות. המשטר באירן נבהל ובצדק. כצעד ראשון נאסר על כל עתונאי זר ברחבי אירן לצאת לרחוב, רשתות ענק כמו NBC, CBS וBBC "נכלאו" למעשה בתוך מלונותיהם או משרדיהם בטהרן ויכלו לדווח אך ורק על "רעשים" מחוץ לחלון – כמו בכל דיקטטורה טובה נמנעה הגישה או בשפה עתונאית "יכולת הדיווח"  לעולם הגדול וכתוצאה מכך אי אפשר היה לספר מה באמת קורה.

אבל מחמוד ומרעיו שכחו מ הטוויטר ובשעותיה הראשונות של מה שיכלה להיות המהפכה הראשונה של האביב הערבי, מפגינים אירנים צעירים "צייצו" מרחבי טהרן וסיפרו על אלימות גוברת כנגד ההפגנות. בהעדר קול עתונאי אחר רוב מערכות התקשורת בעולם החלו לדווח את הציוצים כאינפורמציה.

המשל, הנמשל והמהפכה שלא הייתה

עד כאן הכל טוב ויפה ויכול היה להגמר כמשל נהדר לכוחה של הטכנולוגיה החדשה להוציא אינפורמציה מתוך בונקר של דיקטטורה. אבל כעבור יום קרה דבר מה מעניין. בטוויטר יצאה קריאה או ליתר דיוק ציוץ מתלהב של תומך מערבי בהפגנות באירן: "אם אתם בעד המהפכה באירן שנו את מיקומכם בטוויטר לטהרן". וכמו שקורה לכל קהל מתלהב במסיבה, כעבור כמה שעות אלפי אנשים באם ישבו במישיגן, ניו יורק, וויסקונסין או קמצ'טקה שינו את מיקום מגוריהם וציוצם לטהרן.

כך קרה שגם ילד בן 15 מתלהב ותומך בפרץ האקטיביזם הפרסי יכול היה לכתוב "אני עומד ברחוב ויורים עלי. מיקום: טהרן" ולהיות מצוטט C CNN, למרות שלמעשה ישב במרתף ביתו במנצ'סטר ושתה בירה של אבא אותה גנב מהמקרר באותו מקליד בפרץ הזדהות אוניברסלי על המקינטוש שלו. הרשת הוצפה באלפי ציוצים אשר כאילו יצאו מן השטח – אי אפשר היה לאמת אותם, אי אפשר היה לאשר אותם ומהר מאוד התרחקו רשתות המיינסטרים מדיווח כוזב על הנעשה באירן. ללא דיווח מאומת גם קרס הסיפור כסיפור עתונאי וכעבור שבועיים קרה הבלתי נמנע: טוויטר רצח את  הדיווח על המהפכה האירנית עוד לפני שזו התניעה ולמעשה השלטון ניצח כי יכול היה להמשיך לדכא את המהפיכה ביד רמה.

סיפור הכמעט-מהפכה האירנית של 2009 הוא משל טוב לבעיה הקשה בפניה ניצבת העתונות בעידן הרשת המקוונת – איך מתמודדים עם תחרותיות מיידיות הדיווח מבלי לוותר על הצורך הראשוני בבסיס העתונות – אימות הדיווח.

טוויטר, פייסבוק ובלוגים הם המציאות החדשה בחיינו ובשנים האחרונות מחליפים את עיתונות המיינסטרים בקצב מבהיל. יש למציאות זו הרבה מאוד יתרונות – העולם נפתח בפני כולם, הרבה מאוד אינפורמציה נגישה וזמינה בכל רגע. על פניו זה נשמע מאוד פלורליסטי דמוקרטי ונפלא אבל כשזה מגיע לאיכות ואמת האינפורמציה מתחילה הבעיה. כי למרות שהבלוגים, זמינות הרשת ויכולת ההתבטאות האוניברסאלית הם נפלאים הם לא יכולים ואף אסור להם להחליף את העיתונות לחלוטין.

אפשר להתלונן הרבה על התקשורת ואלוהים יודע שהציבור אוהב מאוד לעשות זאת אך בבסיסה של כל מערכת תקשורת גדולה עדיין עומדים (ברוב המקרים, לא בכולם) ערכים עתונאיים בסיסיים – משמע – ידיעה עתונאית אינה ידיעה אלא אם כן ניתן לאמת אותה. בכדי לאמת ידיעה עיתונאית צריך לפחות שני מקורות אינפורמציה. בכדי להשיג שני מקורות אינפורמציה יש צורך לעשות עבודה עתונאית מינימלית של תחקור (ולא, חיפוש בגוגל הוא לא תחקור). ידיעה או סיפור עתונאי מהימן לוקחים קצת זמן ואל להם לצאת לאויר העולם אלא אם כן עברו תחת ידיו של עורך עתונאי טוב כבדק בית סופי. זהו תהליך הכרחי לאינפורמציה מאומתת כמו גם לדיעה על אינפורמציה. הבעיה היא  שבעידן הטכנולוגי של סטטוסים, ציוצים ובלוגים בקצב מיידי ורצחני אותו תהליך הכרחי של אימות ידיעה עתונאית מהימנה די הולך פייפן .

ההבדל בין דעות וידיעות

בימיה הראשונים של הבלוגיספרה, לפני כמה שנים, היה ברור שבלוגים כמו שגם סטטוסים וציוצים ברשתות חברתיות הינם דעות ולא ידיעות. ככל שנשאבנו יותר לתוך המחשב וזה החליף למעשה את הטלויזיה והדפוס כסם ההמונים ההבדלה הזו הטשטשה יותר ויותר – גם על ידי הציבור וגם על ידי העיתונות אשר נמצאת במלחמה תמידית על קיומה ונסיון לשרוד כגוף מרוויח בעולם חדש ומקוון בו כל ילד עם איי פד כותב את דעתו . דעה היא דבר טוב אך גם זו צריכה להיות מבוססת על ידע ולא רק מהירות ההקלדה. דיוויד ברונר, הכתב הפוליטי של הוואשינגטון פוסט וזוכה פרס הפוליצר לעיתונות הגדיר את ההבדל טוב כשאמר "אי אפשר פשוט לשבת ליד המחשב כל היום ולשפוך מילים. צריך להזיז את התחת לצאת החוצה להיפגש עם מקורות, לחוות את הסיפור לתחקר אותו ורק אז אפשר לדווח עליו ולמעשה גם להביע עליו דעה". וכך קורה בעולם הרשת כיום  - יש דעות, המון דעות אך לא כולן מבוססות על ידע, גם אם כתובות היטב. יש המון אינפורמציה, יותר מדי אינפורמציה וכמו שקורה עם יותר מדי אינפורמציה – היא על פי רוב הופכת לדיסאינפורמציה. ממש כפי שקרה באירן בבחירות של שנת 2009.

איך פותרים את המצב? זו השאלה. הרי הרשת המקוונת היא העתיד והעתונות חייבת למצוא את מקומה בתוכה. אין ספק שמקצוע העתונות נמצא במשבר ואפשר לתאר את המצב כרגע - מצב בו הדפוס גוסס לאיטו, חשיבות הכמות  ומיידיות התוכן מחליפה את איכותו ואת אמיתותו -  כמצב של טרנספורמציה בעידן העיתונות. הפתרון לצערי עוד לא נמצא. לאורך התהליך חשוב לנו גם כעיתונאים וגם כצורכים לזכור כי הפלטפורמה של האינטרנט בסופו של יום היא רק עוד פלטפורמה – אם בעבר עתונות באה על נייר כתוב, מאוחר יותר מעבר לגלי הרדיו ואז מסך הטלויזיה הרי שהמחשב הוא רק עוד פלטפורמה וככזאת היא תהיה בסופו של יום תלויה באיכות התוכן ולא רק בכמות שלו. כאן חשוב שגופי תקשורת ברשת ימשיכו לשמר את העקרונות הראשוניים בבסיסה של העתונות – אימות ידיעות כמו גם כתיבת דעות (או בלוגים) המבוססות על ידע אמיתי. אחרת הסכנה היא שהעיתונות באינטרנט תסבול מאותה מלכודת אליה נפלה הרפואה ברשת המקוונת – מלכודת בה אנו מתחילים בחיפוש אחר תרופה לצינון קל וכעבור קריאת שני לינקים ובלוג וחצי אנו מגיעים למסקנה שאנחנו גוססים מסרטן טרמינלי ויש לנו שבוע ורבע לחיות.

>> יעל לביא היא עתונאית וסופרת, מחברת הספר "מפיקת מלחמות" וזוכת פרס האמי 2001 לחדשות ודוקמנטציה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה