אין לי דעה

בימים בהם לכולם יש אג'נדה מנוסחת בכל נושא, משאול מופז ועד גל החום - הדר לוי מגלה שלא על הכל חייבת להיות לה דעה, מותר לה להיות נייטרלית. אולי

26/07/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS

"ראית את הסטטוס שלי?"

"כן"

"איזה מעצבן זה החום/מופז/הסיגריות/ההצתות??"

"נכון"

"נו, אז תעשי לייק, זה חשוב. ותעבירי הלאה".

בזמן האחרון נדמה לי שלכל אחד יש אוסף של אג'נדות בתיק, דעה מוצקה על כל דבר. האופנה היום היא אוברול בצבעים עזים ואש בעיניים של תובנות. סטטוסים בפייסבוק, פוסטים נרגשים, כתבות מתלהמות. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים עושים דברים רק כדי שיהיה אפשר לכתוב עליהם סטטוסים. אחרת איך תסבירו את תופעת אנסטסיה מיכאלי? את שאול מופז? איך תסבירו את קותי? טוב, לא כל דבר אפשר להסביר.

גם לי יש דעות מנוסחות, מדוייקות ונוקבות - אבל בעיקר על שטויות. כמו למה לקח לי חודשיים להתנתק מהוט אחרי שהעבירו אותי למחלקת שירות לקוחות, קשרי לקוחות וליקוק לקוחות. או על למה אין אף פעם בחנות שוווארמה בחורה לבד, וכשאני שם אומרים לי: "בתיאבון כפרה". שזה בעברית: "תאכלי משהו, שמנה". אבל קשה לי לעמוד בקצב. דעתנות היא תכונה שדווקא היתה לי פעם. היום ? קצת פחות. גם התבגרתי , גם התעייפתי וכנראה הבנתי שאני לא באמת יודעת הכל ואולי, אלוהים ישמור - לא הכל מעניין אותי.

אז אולי זה לא הכי טרנדי אבל לפעמים פשוט אין לי מה להגיד. והנה, אני אגיד את זה:

שאול מופז וקדימה

נגד: "מופז מתנהג כמו יובל המבולבל. ביבי מתוק, ביבי מגעיל, ביבי מגניב, ביבי מבחיל".

בעד: "צריך לתת לביבי לייצר קואליציה חזקה וככה יהיה לנו שקט"

אותי זה לא מעניין. מבחינתי הפוליטיקה מתה בנובמבר 95. זו אולי קלישאה אבל ברגע שרבין נרצח, מתה איתו כל האג'נדה שלי. עד אז הייתי פעילה בכל מישור פוליטי אפשרי. לגדול בניינטיז בשבילי היה לשבת בסלונים בצבע ורוד עתיק, ולהתווכח נונסטופ: "שטחים תמורת שלום כן או לא" . מאז, פוליטיקה הפכה פופוליטיקה, זגזוגים, ספינים, כסאות, שחיתויות. אם לנבחרים שלי אין אג'נדה אני בטח לא הולכת להתאבד עבורם.  לא מעניין אותי מה שאול מופז יעשה , או יוליה-יולה וואט אבר. לא מכירה אפילו פורש אחד מפורשי קדימה, העז בהישרדות יותר מוכרת מהם ויש לי הרגשה שהיא גם מחוקקת יותר טובה. לא מעניין אותי משחק הכסאות המגוחך של הפוליטיקאים, יותר מעניין אותי שהסיגריות עולות עכשיו 500 שקל.

מה אני אומרת במקום: "איזה כיף לחברי כנסת שהם יוצאים לפגרה בקיץ, הלוואי עלי".

המחאה החברתית

בעד: "הגיע הזמן שניקח אחריות על החיים שלנו, הערב בכיכר הבימה, תביאו סירים ומזלגות!", "כולנו משה סילמן"

נגד: "דפני ליף היא סתם ילדה מפונקת מכפר שמריהו", "המחאה נכשלה", "לא כולנו משה סילמן".

הייתי שם. לא רק בשנה שעברה, בכל חיי. כשראיתי שאין חוגים במקום שגדלתי, שאין אטובוסים, שיש פה פערים מכעיסים, שאני נושאת על הגב שלי 56 מיעוטים - אישה, מזרחית, קומיקאית, רווקה. כמה קיפוח אני יכולה לסחוב עוד? בשנה שעברה צעדתי עם כל כוחי ואמונתי בהרגשה שהנה קורה פה משהו גדול ותיכף תיכף אנשים יפסיקו לנופף בידיים במקום כפיים ויתחילו לנופף בידיים כמו אז בואדי סאליב. אבל החורף הרדום והקיץ המתעורר גרמו לי לחשוב שהמחאה הספציפית הזאת היא כמו איזה תוכנית פריים טיים שחוזרת בקיץ. השנה אני מתלבטת, כי יש מחוברים. אולי אני אקליט את המחאה.

מה אני בכל זאת אומרת: "כשלקחו לי את המלבורו, עברתי לאל אמ, כשלקחו לי את האל אמ , עברתי לפל מאל, עכשיו לקחו לי את הפל מאל, שוקלת לעבור להודו".

אביבית בר זוהר סולקה מהחתונה של ליהיא גרינר

בעד: "אביבית חוצפנית שהיא הקדימה ולקחה לה את כל הפוקוס", "לא עושים דברים כאלה לכלה", "חולה על הפאות של ליהיא".

נגד: "ליהיא יצאה אכזרית, ככה לא מתנהגים", "אביבית הביאה לה צ'ק, לא יפה", "ליהיא בעצמה נדחפת לכל מקום".

על פניו זה הנושא שצריך לבעור בי. אני רואה טלוויזיה, נושמת טלוויזיה, עובדת בטלוויזיה ואם היה אפשר לאכול טלוויזיה הייתי עושה את זה. אבל תרבות הטארש שהולכת ופורחת פה לא מכעיסה אותי, היא פשוט משעממת. הייתי עם ליהיא כשהתקלחה עם עתי, הייתי איתה כשהיא הורידה את טבעת האירוסין שלה, אבל כשהיא התחילה לתעד את החתונה שלה בצורה יותר אינטימית מקולונוסקופיה, איבדתי עניין. מפגש האיתנים בינה לבין טוענת הכתר לטראש בחתונה, כולל ההקדמה בשעה - השאירו אותי נייטרלית לחלוטין. אולי הן עושות את זה למטרות יחסי ציבור ואולי לא, שיריבו בכיף, אני במזגן.

מה בכל זאת אני אומרת: "אמנם ליהיא הגזימה אבל צריך לזכור שחתונה זה אירוע אינטימי קטן ,מרגש, רק שלך ושל הסוכן שלך".

שוויון בנטל

בעד: "כל חרדי צריך להתגייס לצבא, חוק טל הוא מוסרי! חוק טל מוסרי!"

נגד: "החרדים יהרסו את הצבא, ויכניסו מלא הגבלות כמו אוכל גלאט כושר, וקיפוח של חיילות. אה, בעצם...".

בסדר, גם החרדים צריכים לשאת בנטל. אבל יותר מפריע לי שהם לא עובדים, לא משלמים מיסים ומסתגרים בבועות המסוכנות שלהם. צבא? הייתי שם. הייתי מורה חיילת , לימדתי ילדים קטנים מה זה עץ אלון ומה זה מעיין שכבה, יש לי הרגשה שמערך הלחימה של ישראל היה מסתדר בלעדיי.  ולכן אני מציעה במקום גיוס לכולם:  אי- גיוס לכולם. לא יכולה לשמוע יותר על חשיבותו של צה"ל, במדינה שבה רוב המלחמות הן בעצם פנימיות.

מה אני בכל זאת אומרת: "גם ליברמן בעד שוויון בנטל. הוא מבקש שמישהו יחלוק איתו את אנסטסיה , אין לו כח לבד".

מזג האוויר

נגד: "איזה חום, סיוט!", "כל כך חם לי שאפילו המזגן שלי הדליק מזגן".

בעד: "אין כמו הקיץ, אני בים! הנה תמונה שלי עם ביקיני".

איזה חום. נכון , חם. באמת חם. זהו. מספיק לא צריך לחפור. דווקא הסמול טוק הקלאסי הקרוי "שיחות מזג אוויר"  שמעביר זמן אצלי לא תופס.  מה יש להגיד על זה? גדלתי בבית שאן, המקום הכי חם עלי אדמות. חצי מחיי אמרתי את המשפט: "איזה חום". עד שמרוב חום נמאס לי. הבנתי למה אנשים גרים במקומות האלה: כי חום הוא דבר מאחלש. הוא נותן לך את הרוגע הזה לנוח מכל מכאוביך ולהתעסק בדבר אחד, זיעה. כשהגעתי לתל אביב נוסף עוד נדבך חדש לשיחה: זה לא החום זה הלחות. או, באמת טוויסט בעלילה.

מה אני בכל זאת אומרת: "אפילו המדוזות ברחו מפה. כסא בים עולה 20 שקל? עקצו אותן".

*

הרשימה עוד ארוכה. אין לי מה להגיד על ערוץ 24, יונית לוי, הסרט החדש של וודי אלן, היפסטרים, העובדה שלירון וייצמן עומדת וגיא פינס יושב, בטמן, פקמן, מה למדנו משנה בלי איימי ווינהאוס, איפה כדאי לקנות בית, משכנתא או שכירות, תה או תיי, בוילר או דוד, התינוק החדש של קרן פלס, קרן פלס.

סורי , לא על הכל חייבת להיות לי דעה, וזו דעתי. אני חושבת.

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך