נשארתי רעבה

בזמן שחיכתה שארוחת הערב תתחיל סוף סוף, לילי רוז הבינה: הגבר הזה לעולם לא ירגש אותה, לא משנה עד כמה הוא טוב על הנייר

15/07/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

באחד מערבי השבוע, ישבנו בהרמת כוסית לרגל 31 להיווסדה של חברה. אחת מחברותיה הציעה לי להכיר בחור מוצלח, שאוחז במקצוע חופשי ונמנה על אחד מידידיה הקרובים. למחרת סימסה לי שהיא מעוניינת להעביר לו את מספר הטלפון שלי. סמכתי עליה, הנחתי שרע לא יכול לצאת מזה, מקסימום עוד דייט גרוע שבסופו ניפרד כידידים מתוך כבוד למכרה המשותפת.

שיחת הטלפון הראשונית אמנם נתקעה פה ושם, אבל בכל זאת החלטנו לתת הזדמנות וקבענו להיפגש באחד הברים השכונתיים והבלתי מחייבים.

כשראיתי אותו נשמתי לרווחה. א. כי לא היה לי מושג איך הוא נראה במציאות, כיון שלא נעים להציע חברות בפייסבוק לפני הפגישה. וב. הוא היה גבוה ממני. טוב, זה לא אומר כמובן שמדובר בדוגמן על, אבל מצד שני גם לא ביצור מהזן של שרק. לעולם אין לדעת, אפשר בהחלט ליפול על האף במצבים כאלה, בהם את נותנת עודף קרדיט לחברות ויד חופשית מדי. השיחה למרבה ההפתעה די זרמה, מדובר היה באיש חביב שאף הסתמן כבשלן וג'נטלמן, מהזן הנדיר במחוזותינו. חזרתי הביתה שמחה וטובת לב. בעיקר מודה למזל הטוב ששפר עליי ועל כך שעדיין קיימים בעיר המתוסבכת הזו גברים שמאזנים את המצב ומשאירים אותך עם טעם טוב בפה מפגישות ראשונות.

צלחנו עוד דייט, ובשלישי הזמין אותי לארוחת ערב עם זוג חברים טובים שלו. סימס לי שהוא מבשל וישמח שאהיה הדייט שלו לסעודה בערב שבת. אמנם לטעמי המהלך נראה היה מוקדם מדי, ובשלב בו טרם יצא לנו להכיר אחד את השנייה לעומק, אבל לא רציתי לבאס ועברתי למוד הזורם שבי. התייצבתי בשעה המדוברת, כיון שנתבקשתי להגיע לפני כולם ולסייע, חמושה בבקבוק יין לבן צונן. לאסון הקולוסאלי שהתרחש בהמשך הערב, תרמה העובדה שלא ממש הספקתי להכניס לפה פריט מזון מסוג שהוא, כי להיות מחושבת זה לא הצד החזק שלי. כך מצאתי את עצמי, יושבת בביתו של בחור במשך שלוש שעות תמימות, ממתינה לחבריו שיואילו בטובם לסיים לקבל את שבת המלכה בבית הכנסת, יעשו טובה ויסורו לביתו.

העובדה שיושבת מולו בחורה מורעבת, שהוזמנה לשעה שבע בערב, כשהשעה היתה כבר תשע וקצת, פחות או יותר עברה לידו. בזמן ההמתנה שנמשכה כמו נצח, לא היה לי הרבה מה לעשות, מעבר לחיטוט באוסף תקליטים מאובק וגלישה באייפון בעודו קודח במטבח. לפרקים חלק אתי פריטי טריוויה מרעישים (הידעתם שפוקוס הוא הכלאה בין קישוא למלפפון?) וכשרמזתי שאני חשה סחרחורת ודקירות משונות בבטן, הגניב לפי עגבניית שרי אותה ייבש בעצמו (ממש כמו שייבש אותי) לא היטבתי לקרוא בין השורות ולהבין, שהסעודה המדוברת לא באמת נערכה לכבודי, אלא לכבוד זוג החברים החמקמק. אני הייתי על תקן נספח. מעין שגרירה של רצון טוב. וכמה רצון טוב אגרתי במשך אותו ערב.

חמש שעות של רצון טוב נשימות אל הכאב ונימוס בריטי, רק כדי לא לבעס את הבחור. גם אחרי שהזוג המיוחל הגיע אור לשעה עשר בלילה, בילינו עוד נצח בהמתנה לבחור, שהרגיש צורך בלתי נשלט להנציח כל פריט מזון שהוגש לשולחן באמצעות מצלמתו הניידת והעלאת התמונות לרשת. הוא ביקש מאתנו להמתין בסבלנות, ביים את התמונות, כיוון תאורה מתאימה, צילם את השולחן ממספר זוויות בשביל הסייפטי, והתעקש על נטילת ידיים וקידוש כהלכתו. מהשלב הזה של הערב, די איבדתי את זה. היה העניין עם הג'וק שגרם לי ולאשתו של החבר לצרוח בתורות ותרם רבות לאווירה הכייפית.

מאחר שקיבתי עברה לכוננות ספיגה ומצוקה כללית, הדבר היחיד שיכולתי לדחוף לפה היה חלה, והרבה ממנה. כשהזמין אותי להישאר לישון כבר היה מאוחר מדי. הרוח יצאה לי מכל המפרשים. הייתי מותשת ורק רציתי לשוב לביתי הממוזג. כל הבילד אפ סביב ארוחת הערב של הדייט השלישי, התחלף בעוגמת נפש וטרן אוף שאין ממנו דרך חזרה.

כשבישרתי לו שזה לא ממש יעבוד בינינו, חשתי הקלה מסוימת, אבל גם ריחמתי עליו. כי בכל זאת היה משהו בהשתדלות הזו שלו. לבחורים מסוג ה"טובים על הנייר", נדמה שיש כמעט הכל: הם רגישים לסביבה ולצרכייך כביכול, נעימי הליכות, באו מבית טוב ואת אשכרה יכולה להתרשם מהפוטנציאל הטמון בהם, אך בסופו של יום, אם להודות על האמת, כשהאישיות שלך נטולת כריזמה ולא סוחפת מספיק, כשאתה לא מסמר המסיבה ומנסה לפצות על זה בתחומים אחרים, אולי יש לך את כל התעודות, אבל חסר לך את המוג'ו. ושם זה נשאר - על הנייר לגמרי. לא סתם אנחנו מדברות על הרופא, ההייטקיסט או העורך דין, אבל מפנטזות בסתר על הערס החצוף, ההנדימן או היוצר החד. כי הריגוש הזה בחוויה שלנו חשוב, וההוא שיודע להתנהל נכון ולהוביל - תמיד יהיה זה שיזכה בנערה.

ורוב הבחורות שאני מכירה, אמנם טורחות להצהיר בריש גלי שאנחנו נורא רוצות מישהו טוב, כזה שיהיה אבא טוב לילדים, יעריץ את האדמה שאת דורכת עליה ולא ידגום ימינה ושמאלה. אבל בתוך תוכן בעצם שואפות למישהו אחר. לזה שידביק אותן לקיר.

>> לכל הטורים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך