מה, את מיילדת? איזה מקצוע מקסים!

דנה הופר רואה מדי יום נשים כואבות, שמחות, עצובות, מאושרות וחשופות מאוד. לכן היא כתבה על זה בלוג, שהפך לספר מפתיע ומרגש, שמתעד את הרגעים בהם מתחילים החיים

15/07/2012
אסנת עופר קבלו עדכונים מאסנת
  • בדואר
  • RSS
» מיילדת זה מקצוע מקסים? יותר בכיוון של מאתגר ומרתק

מה, את מיילדת? איזה מקצוע מקסים!', זאת פחות או יותר התגובה הקבועה של רוב האנשים כשהם שומעים שאני מיילדת. הם אף פעם לא מבינים למה אני לא ממהרת להסכים איתם והפנים שלי קצת מתכרכמות.

אז כן, המקצוע שלי הוא אולי המקצוע הכי מרתק בעולם (לפחות בעיניי), ואכן אני נוכחת כמעט כל יום בהגעתם של חיים חדשים אל העולם, ואני רואה סביבי הרבה דמעות שמחה והרבה אהבה והתרגשות. אבל, אני רואה גם הרבה דברים אחרים, וזה לא בגלל שאני נוטה לראות את חצי הכוס הריקה, אלא אולי פשוט כי אני לא מפחדת להסתכל".

כנשים, אנחנו פוגשות את דנה הופר, מיילדת מבית החולים "פוריה",ואת חברותיה למקצוע, בצומת הכי משמעותי בחיים שלנו. אבל אנחנו לא באמת רואות אותן,את אותן נשים זרות שמלוות אותנו בפרק אולי הכי דרמטי ואינטימי, משום שרגע אחרי שהכל נגמר – הן הופכות שקופות לגבינו.

מישהי בכלל זוכרת את שם המיילדת שיילדה אותה?

אולי בגלל זה כל כך מסקרן ומרתק לקרוא את "תלחצי, יומנה של מיילדת מתחילה, סיפורים מחדר לידה", הספר שהופר כתבה. ספר שמשקף וחושף את הרגעים הדרמטיים הללו מבעד לעיניה של האשה השקופה, הנוכחת נפקדת ברגעי השמחה, הכעס, הכאב והצער - כן, קשה לחשוב על כך,אבל לא פעם, חדר לידה הוא מקום אפוף צער ואבל.

"עד שהבנתי שבני אדם מעניינים אותי יותר"

מתוך הספר: "כשאני לא מפחדת להסתכל אני רואה שלא תמיד הלידה היא גולת הכותרת בחייו של זוג שנשוי באושר", כותבת הופר בספרה. "לפעמים הנישואים לא ממש מאושרים. לפעמים ההריון לא ממש רצוי. ולפעמים אפילו ממש לא רצוי. כשאני לא מפחדת להסתכל אני רואה את הנשים שכל כך חרדות מן הלידה. חלק מהן פשוט פוחדות מן הכאב שהוא חלק בלתי נפרד מהלידה, אבל חלק(ומדובר בחלק גדול למדי אם מסתכלים לסטטיסטיקות בעיניים) עברו התעללות מינית בילדותן והלידה עבורן היא כמו פתיחה של תיבת פנדורה. אני רואה את הנשים המוכות שמסתכלות על הבעל כדי לבקש אישור לפני שהן עונות לשאלות הרופא... אני מלווה גם יולדות עם תינוקות ללא רוח חיים".

היא בת 37, מתגוררת ביישוב "מעלה צביה" שבגוש שגב, מגדלת שני ילדים, בן שנה ובת 5, שנולדו לאחר שסיימה ללמוד מיילדות. כיום היא עובדת במרכז הרפואי "ברוך פדה" (פוריה) וחושבת שזה בית החולים הידידותי ביותר ליולדות שיש בארץ . את הספר כתבה במשך 3 שנים, במהלך הלימודים. בתחילה, פרסמה את פרקי הספר כבלוג, שהפך לספר אלקטרוני ובהמשך לספר "רגיל". "כילדה, חלמתי להיות וטרינרית,עד שהבנתי שבני אדם מעניינים אותי יותר", היא מספרת, "אחרי הצבא חיפשתי את עצמי ומישהי סיפרה לי שהיא לומדת סיעוד. ואז היתה לי הארה, והבנתי שאני רוצה להיות מיילדת, ושאני תמיד מוכנה לשמוע סיפורי לידות".

"מקצוע "מקסים"? לא הייתי קוראת לזה כך. מקצוע מרתק? – כן, מאתגר? – כן, מקצוע שבו אני לומדת כל יום כל כך הרבה על אנשים, וכל כך הרבה על עצמי, על החולשות שלי, על היכולות שלי, על הפחדים והדעות הקדומות שלי ועל נקודות החוזק שלי..."

שאלה: מה את אוהבת במקצוע הזה?

"את המגע עם אנשים שאין לי דבר משותף איתם ושלא הייתי פוגשת בהם בשום סיטואציה אחרת, לא כל שכן אינטימית. אבל אני שונאת את זה שהמפגש הוא כל כך קצר, וקשה לפתח יחסים בטווח ארוך, גם כשאני חווה עם הנשים והמשפחות מצבים עוצמתיים ומאוד אינטימיים.עצוב לי גם שאני לא מצליחה לזכור את כל הנשים, כי אפשר לזכור רק את האירועים המיוחדים", היא מסבירה. "זו אחת הסיבות החלטתי לכתוב את הבלוג ואחר כך להוציא את מה שכתבתי כספר. כי תוך כדי החוויה, אני מסתכלת מהצד, יודעת מה אני הולכת לכתוב ולהבין את המשמעויות. מאמינה שגם אם אני לא זוכרת את כולן, אני לומדת וזוכרת מכל דבר, ומשהו בי משתנה".

הנה כמה חוויות נוספות, מיומנה של מיילדת מתחילה...

הלידה האלימה

"... נכנסתי אליה כדי להיות אתה בלידה, וגיליתי שדה קרב: היולדת צורחת ומשתוללת, נושכת את עצמה ואת בעלה, מטיחה עצמה במכשור הרפואי שסביב למיטה, זורקת כריות לכל עבר. הבעל - קצת המום. עומד באומץ לב בפרץ ומחזיק לה את היד באהבה. הרופא בהיסטריה (הדופק העוברי לא נראה טוב במוניטור, והאישה ילדה בניתוח קיסרי בלידה הקודמת), צועק על האישה שתירגע. כתגובה, היא משתוללת עוד יותר. אני, ברוב תמימותי, מנסה לתפוס את תשומת ליבה, נוגעת בה, מדברת בשקט וחוטפת בעיטה ומשיכה חזקה בחולצה..."

הלידה השקטה

"... זו היתה, כפי שבטח תוכלו לתאר לעצמיכם (ואולי להיזכר, אם יש מי שזה קרה להם) סיטואציה מורכבת וקשה. לידה שכזאת מכונה בקרב הצוות "לידה שקטה", כי המוניטור שנמצא בכל חדר ומשמיע קולות דהירה חרישיים וקצביים, נעדר כאן. והצוות עובר בשקט ליד דלת החדר, המשפחה מתלחשת, והיולדת בוכה חרישית, ובעלה בוכה חרישית(וגם המיילדת בוכה חרישית). אמרתי להם, בערבית הרצוצה שלי, שמותר לבכות גם בקול רם,שהילד שלהם מת, ולמרות שהוא עדיין לא נולד, הוא כבר הילד שלהם, וזה בסדר להתאבל..."

אחרי הלידה הראשונה

"... היולדת הזו היא כמעט ילדה בעצמה. בת 19 בסה"כ, לא ממש יודעת מי נגד מי בכל הדבר הזה שנקרא לידה. בכל רגע נתון נאחזת בבעלה, או באימא שלה, או בי. לא נותנת לנו לעזוב לה את היד, לא נותנת לאף אחד לעזוב את החדר. כואב לה, קשה לה, ארוך לה. מפחיד לה.

אחרי הרבה שעות היא יולדת. לידה ראשונה, ממושכת, מתישה,חציית ים סוף...אני מציעה לה לנסות להיניק והיא מבקשת עזרה, “אין לי מושג מה לעשות עכשיו" היא מודה...אחרי 10דקות ארוכות, אני מגיעה לחדרה, ואני רואה אימא מאושרת, עיניה קורנות באושר, מביטה באהבה בתינוקת שיונקת בשקיקה יסודית, וכולה אומרת גאווה. עיניה פוגשות את עיניי והיא מכריזה: "הצלחתי!”..."

את הספר "תלחצי" שיצא בהוצאת "סיאל" ניתן להשיג בחנויות צומת ספרים וסטימצקי וכן באתר מנדלי מוכר ספרים, בו ניתן לרכוש גם את הגרסה האלקטרונית




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה