את באמת צריכה לדעת למה הוא עזב?

אחרי שנים של חפירות, דורית כהן הגיע למסקנה: היא לא צריכה לדעת מדוע מישהו מחליט להפרד ממנה. רק שיעשה את זה בשקט ובלי להפריע

12/07/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» לא מעוניינת בביקורת, תודה. כהן

תמיד אהבתי שאומרים לי את האמת. בעצם, אהבתי זה לא מספיק. תבעתי, הכרחתי, אנסתי עבור קבלת האמת. לא היה לי עניין או חצי עניין במערכות יחסים אם אלה לא הושתתו על בסיסה של האמת. מלבדה, שום דבר אחר לא עורר את סקרנותי ולא הפעיל את גלגלי מוחי. רדפתי אחרי האמת במשפטים, פסוקים, טענות. בקביעת מילים שלרוב יפלחו בין הקיים לזה שלא. ביקשתי לשמוע קביעות שמגדירות, תוחמות, מחליטות מי בפנים ומי בחוץ.

תמיד תבעתי את האמת על כל מישוריה, אבל היה נושא אחד ששב וחזר לפרקים ובא לידי ביטוי במערכות יחסים: אובססיה ודחף לדעת מדוע מישהו החליט לעשות את הבחירה בלקום וללכת ממני. רציתי את המחשבות הפנימיות, אלה שלא מגלים לאיש שהן קיימות. הייתי יושבת כילדה מהופנטת מול אותם יחסים ומפרקת לגורמים את המילים המדוברות, מזקקת אותן ופורסת תמונה בהירה להפליא.

אמת! אמת! אמת! הייתי מתמתחת, קמה וניצבת במלוא אוני לפני כל אחד מהקשרים שנגמרו, בעוד חצוצרות ותופים מריעים מצדדיי ומלווים אותי בתהליך השכנוע. לא הותרתי שום ברירה אלה לעמוד בפני דרישותיי. משפטים כמו: "זה לא את, זה אני", "זה מורכב", "זה עניין של התאמה", "הקונסטלציה לא מתאימה", כל אלו מעולם לא סיפקו את היצר שלי, הם נשמעו כסלוגנים סגורים, כאופיום להמונים. נשמעו כמו משרד פרסום זול שמאמין במכירה אינטנסיבית אחת וכשזו מסתיימת, אחריו המבול. אני רציתי יותר.  רציתי לדעת מה זה אומר. ולא מה זה אומר עליו, ממש לא - אני רציתי לדעת מה זה אומר עלי. בעיקר, וכשהפצרתי שייאמרו - השמיעו לי בלי סינון. לפעמים נדמה ששמעתי יותר מדי. "אני עוזב אותך כי את לא מספיק יפה. הנה אמרתי. מרוצה?" בקור רוח הגבתי "כן". אולי כי חשבתי שאני באמת לא יפה.

אני בחורה מהממת, מה כבר יש לאמר?

אחרי שנים, הרדיפה אחרי האמת תתברר לי כחפירה אינטנסיבית, טיפשית ובעיקר לא משמעותית. גיליתי שזו התעסקות סיזיפית, מייגעת, על גבול ההתפלספות ובלי שום תועלת. בכלל, פתאום נראה לי שלצחוק הרבה יותר כיף, לפחות כשצוחקים מרגישים את הגוף. אני זוכרת אותי טינאייג'רית או בשנות העשרים המקודמות שוכבת על המיטה בחדרי בבית הוריי. יום חול, אמצע שבוע, אחר הצהריים ואני שוכבת כשרגליי מונחות על הקיר, אוחזת בטלפון הביתי ומנהלת שיחות חולין שאולי יותר מתאים לקרוא להן שיחות חולניות. מנתחת כל דבר שאומרים לי עד לפרטי פרטים, רוצה לדעת על כל מחשבה איך היא נולדה. יאללה, שמישהו יבעט אותי מהמיטה וישלח אותי לעשות משהו פרודוקטיבי עם החיים שלי.

היום אני מגלה שהחפירה הזו יכולה להתקיים רק כשיש לך מעט עשייה והרבה זמן פנוי. את יכולה בשמחה להאזין בקשב רב, לרדת לפרטים ולרצות במלוא המרץ לפענח את החידה ולגלות מי הגיע ראשון: האם הביצה או התרנגולת. כן, זה חשוב לחיים. "חקר האמת" הזה קשור ישירות לזמן פנוי,  והנה הקללה הפכה לברכה. היום, במבנה החיים שלי אני מלאה עד אפס מקום. אין לי שום יכולת להכיל דברים מיותרים. אני לא מסוגלת לשמוע  דבר או חצי דבר בשם "האמת" או בכלל איזושהי ביקורת עלי.

למה? ראשית: אני תוצר מוגמר. אם יחולו שינויים הם יהיו קטנים ולא מהותיים, ושנית: לא נראה לי שיש מה להגיד. אני בחורה מהממת מכל הבחינות, ואני בשלב שכל מי שחושב אחרת מוזמן להסתובב וללכת. החיים לבד, המחויבויות הלא פרופורציונאליות, העצמאות שאני מנהלת ללא עזרה מאיש, הביאו אותי למצב שאני לא מסוגלת ולא מסכימה לשמוע ולו מילה אחת רעה עלי. אני מחויבות לאינספור דברים: אישיים, מקצועיים, חברתיים. איפה בכל זה יש לי יכולת לשמוע למה מישהו החליט לקום ולעזוב? מבחינתי, אם מישהו רוצה לקום וללכת הוא רשאי ומוזמן לעשות זאת. רק בבקשה ביציאה בשקט ובלי דיבורים מיותרים. זה כל מה שאני מבקשת.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה