הו, אלוהים

בדירה הצמודה להדר לוי יש גבר ואישה שעושים סקס בקולי קולות ואין לה מושג איך היא מרגישה לגבי זה

12/07/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS

אז עברתי דירה. התרחקתי ממרכז העיר, רציתי לחזור לפשטות ובעיקר למחירים השפויים. לפני המעבר חשבתי שאתקשה עם הריחוק מהמרכז, עם החיים החדשים, עם הלבד. אבל לא, הפתעה.

יש לי כאן התמודדות אחרת לגמרי משחשבתי.  קיר צמוד אלי גר זוג. סליחה, לא גר. שלוש פעמים בשבוע הם מגיעים, פותחים את המנעול, נכנסים ומתחיל קונצרט. "אה.. אה.. אהההה". הם עושים אהבה בקולי קולות. אנחות, צרחות עד לשמיים. זה נמשך חצי שעה בערך. ואז הדלת נפתחת. אופנוע מונע. וזה נגמר. עד לפעם הבאה.

אני לא יודעת מה הסיפור שלו, מה הסיפור שלה. למה הם שוכרים דירה בלי לגור בה רק כדי לעשות סקס. לא ראיתי אותם מעולם. אני מנסה לדמיין אותה. עם תלתלים? צעירה? בשלה? ואיך הוא? יש לי הרגשה שהוא שמן. או שלא.

קשה להודות, אבל זו האמת: משהו באנחות האלה מדליק אותי. מה לעשות. זה חי, זה מעורר.. .כשזה קורה, אני ממקדת את הקשב ומנסה לקלוט כמה שיותר. מקנאה. כמה הנאה יש בקיר לידי וכמה שממון פה. מצד אחד אנחות אהבה, מהצד השני אנחות  ייאוש.

אבל אחרי רבע שעה הצרחות מתגברות ומתחיל להיות לי לא נעים בגוף. לא יודעת למה. המחשבות רצות. מה קורה שם? מה קורה לי? אני מנסה להדליק טלוויזיה, רדיו, אייפון. לא לשמוע את זה, אבל זה בלתי אפשרי. "אה אה אה אה", זה כל מה שאני שומעת. פתאום היא צועקת " איה!" ומתחשק לי ללכת לעזור לה. אבל זהו. זה נגמר. הם הולכים הביתה.

"כמה זמן לא היה לי כזה דבר", אני חושבת. בעצם, אולי מעולם לא.

הם עוברים ליד החלון שלי. אני יכולה להציץ. אני לא עושה את זה. אין לי אומץ. מעדיפה להשאיר את זה מסתורי. ובכל מקרה, גיליתי שהסיפור של הנאנחים הוא פחות מעניין מהסיפור של הקיר בצד השני. אצלי:

1

אחותי הצעירה מתקשרת. מדברות על הדברים הרגילים, ואז זה יוצא לה:

"הדרי, כשהייתי אצלך אתמול שמעתי משהו".

"כן, אני יודעת", אני אומרת

"זה היה ממש מגעיל".

אני שותקת. אחותי, 23, בת בני עקיבא. חטפה שוק. היא רגילה לשמוע תינוקות בוכים, אמהות צועקות, בטח שלא את זה. אני לא יודעת איך להתמודד מולה. להגיד לה שזה סבבה לעשות כזה רעש כשנהנים ממין? אני בעצמי לא בטוחה, אז אני שותקת. אחותי, שתמיד יש לי מה להגיד לה, מה ללמוד, מה ללבוש, עם מי לצאת - פתאום אני לא מוצאת מילים. לא יודעת איך לצאת "המגניבה" ואם זה המקום.

"טוב מאמי ,נדבר בערב", אני אומרת ונאנחת.

2

יום חמישי, 1 בצהריים , ידיד שלי מגיע אלי. אנחנו כותבים בדיחות ומדברים על בחורים. ואז זה מתחיל. גם בצהריים?? אני משתגעת.

השכנה נאנחת. השכן נאנח. הידיד צוחק. וגם אני.

"אני מרגיש לא טוב", אומר הידיד

"למה?"

"כאילו יש איזה שירות שאני לא מספק".

זו  בדיחה. זה מצחיק. אבל אני נבוכה. אף פעם לא רציתי את הידיד הזה, אבל פתאום האנחות האלה ביננו מבלבלות הכל. חמישה צעדים מאיתנו מתרחש סקס פרוע, אמיתי, אינטימי, לא כמו זה שאנחנו צוחקים עליו בפאנצ'ים מחודדים. ואנחנו מה? מה איתנו? בכל זאת גבר ואישה. בכל זאת מחוברים. אני נאנחת לעצמי.

"יאללה, בוא נכתוב בדיחות על אולמרט".

3

יום שישי בערב, דייט ראשון. די מוצלח. אני מאוד נהנית. אני מזמינה אותו. הוא עולה אלי. שומעים אלישייה קיז. שותים יין. הוא מנשק אותי. נשיקה ראשונה ביננו, איזה כיף. אני מתחננת לפני החלקיק האלוהי שהשכנים לא כאן, אבל אלוהים הרי בחר להתגלות בשוויץ ולא בדרום תל אביב.

בתזמון מושלם של הנשיקה הראשונה שלנו, היא מתחילה. כאילו עושה את הסאונד אפקט של שנינו שעושים את זה בשקט ובאיפוק אינטימי. אני מנסה להתעלם, אבל מתחילה לצחוק ומפסיקה את הנשיקה. "אולי נראה הישרדות?", אני מציעה, "תגביר, תגביר. עוד עוד. עוד. כן זה טוב. פעם הבאה אצלך. טוב?".

***

אני מנסה להיכנס לפרופרציות. זה בסך הכל שלוש פעמים בשבוע. אבל אני לא יכולה יותר. זה מטריף אותי. למה? האם אני עד כדי כך פוריטנית? לא יכול להיות. אני צעירה, מגניבה, הרפתקנית, חופשייה, אוהבת חוויות. אבל מסתבר שחינכו אותנו שהרעש הזה של " אה, אה אה", הוא פחות לגיטימי מרעשים אחרים שאנחנו מורגלים לספוג. בדירה הקודמת שלי גר לידי זוג שלא הפסיקו לריב ולצעוק אחד על השני , מתחתיי היה פסנתרן שניגן ושר שירי להקות צבאיות בקולי קולות. זה היה מעצבן אבל קיבלתי את זה, כמו כולם.

אנחות סקס קולניות מוציאות מכולנו את הסודות האפלים. משחררות את השדים החוצה. את היצר שמוחבא היטב היטב בתוך ג'ינסים, חולצות מעוצבות וספות מאיקאה. היצר הזה שרוצה להשתחרר בכולנו, גם בי. כדי להתמודד עם זה אנחנו חייבים תמיד לגבות את זה באיזשהו סיפור, להצדיק את המבוכה שאוחזת בנו ומיד הופכת לכעס. ככה נולדות שמועות: "היא מזדיינת עם כל השכונה", "הוא מביא בנות ללילה וזורק אותן". הם לא כמונו.

אבל הזוג שלידי הוא באמת לא כמוני. זה לא זוג אוהב שנהנה מהיצר שלו. די ברור מה קורה שם: הם בוגדים. וזה מגעיל אותי. לא מפריעות לי הצעקות שלהם, מפריעה לי דממת האלחוט בבתים שהשאירו מאחוריהם.

***

"יחזקאל, זה מפריע לי מה שקורה שם", אני אומרת לבעל הבית

"עזבי, הם אנשים טובים"

"כן אבל שיעשו את זה בשקט. תגיד להם".

הוא תולה להם פתק על הדלת.

אחרי כמה ימים, אני שומעת דלת נפתחת. פתק נתלש. 2 אנחות. קטנות וזהו.

התבעסתי.

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה