זוכר שהבטחתי שאחזור? נכון שקיימתי?

נועה רום ממשיכה לשחזר את המסע שהפך אותה לאמא יחידה. היום הילד בוכה כשהיא הולכת, אבל פעם הוא בכה כשהיא באה

10/07/2012
נועה רום קבלו עדכונים מנועה
  • RSS
» אמא הולכת, ילד בוכה (צילום: thinkstock)

>> מארועי הפרקים הקודמים:

הבאתי אותו לכאן בגיל שנה וחצי, אבל כמה הייתי רוצה להיות איתו מהרגע הראשון

הלילה הראשון ביחד

*


בכל פעם כשאני יוצאת מהבית הוא בוכה. לפעמים אני מחכה לשמוע מבעד לדלת שהוא צוחק, לפעמים בורחת שלא אתחרט. מקבלת עדכונים שהוא משחק ואוכל.

ההתנהגות שלו טבעית. אמא הולכת, ילד בוכה.

אבל דבר לא היה טבעי בפגישה הראשונה שלנו. גם אז הוא בכה - אלא שהוא בכה כי הגעתי. אישה זרה. פעוט מפוחד. יד נוקשה דחפה אותו אלי, "לך לאמא שלך" נאמר לו. הוא צרח .

הייתי מוכנה עם שלל צעצועים, סבא לעתיד נרגש וידיים שרוצות לחבק. התאפקתי. הוא צריך לישון, הסבירו לי. ריחמתי עליו. אם היו מפריעים לי בדרך למיטה, גם אני הייתי צועקת. בטח לא הייתי נחמדה ומחייכת להמונים. לחשתי לו שהוא לא חייב לעשות דבר. הוא צרח. הרופא בדק אותו. הוא לא מצא מנוח. מחכה למיטה שלו. מי הם האנשים הזרים האלה שמציקים לו? למה הם באים דווקא עכשיו כשחלום מתוק בפתח?

השמענו לו מוזיקה, הוא נרגע. ליטפתי אותו. הוא שוב התבקש לחבק אותי ושוב לחשתי לו שיעשה מה שטוב לו. קשקשתי עוד דברי מחאה, טוב שהוא לא הבין. זה לא הזמן למרד אזרחי.

הוא ניסה לצעוד. חיכיתי שיבוא אלי. הוא נדבק לאנשים שהכיר. מנסה להבין מה רוצים ממנו שני אנשים לחוצים עם מצלמות. אבא שלי התרגש. קבע שהוא מושלם. אני הזעתי. רציתי שכולם יעזבו ונשאר רק שנינו.

ייקחו עוד הרבה חודשים עד שזה יקרה.

היום, כשאני חוזרת הביתה הוא עוזב את מה שבידיו ורץ אלי. נותן חיבוק קצר, מעין תדלוק של אהבה וממשיך לעסוק בעניינו. לפעמים החיבוק לא מספיק והוא רוצה את מאה אחוז תשומת הלב שלי על חשבון השעתיים שלא הייתי. קורה שאני מנשקת אותו באמצע צפייה ברגע דרמטי בטלוויזיה והוא מסיט את פניו. ברור לשנינו שיש אהבה שתספיק גם לאחר כך .

בפגישה השנייה הוא שוב בכה. הסתכל בצעצועים, מתלבט אם לגעת בהם או לא. נצמד למוכר ולאהוב. אוטו ישן שאיתו הגיע. בואו אלי אפרוח, רציתי להגיד. הושטתי ידיים, הוא היסס, התקרב. בפגישה השלישית כבר חיבק. הוא מחבק, הילד שלי. אני רוצה שיזהר, לא לכל אחד מגיעה האהבה שלך, אני אומרת בלב. הייה זהיר. קר שם בחוץ .

עזבתי אותו בתום ארבעה ימים. נשארת עם תמונות ועיניים חומות מחייכות. ילד שמח. לא מצאתי את נפשי בימים שאחר כך, ליבי מלא וידי ריקות.

הייתה ניירת והרבה כאבי ראש וטרטורים וקשקשת וברברת והזמן לא זז. האם הוא זוכר אותי? תהיתי. אני מקווה ששכח. שחזר לפינה המוכרת שלו. זכרתי אותו כל הזמן הזה, וזה כאב. הנה תמונות חדשות שלו. וכמה שהוא גדל. ואני לא שם. הימים חולפים ועונה קרה פינתה לעונה קפואה. אני חוגגת יום הולדת ולא רוצה מתנות. רוצה אותו.

הוא לא זוכר אותי וטוב שכך. אבל אולי טיפה, וקצת שמח, ויודע שתכף אמא מגיעה.

ושוב אני שם ושוב הוא בוכה ורוצה לברוח. איך הוא לא יודע שאמא הגיעה? ושוב אני עוזבת. הפעם עם מסמך רשמי. והמסמך מרגיע אבל לא מנחם, כי השארתי את הילד לבד. וזה לא טבעי. ילד נשאר, אמא הולכת.

וביום של שלג האפרוח הצהוב הגיע אלי. בית מלון, טיסות, נחיתה מרגשת בארץ, קבלת פנים ששמורה לכוכבים ועייפות מתמשכת.

אתה זוכר? אני רוצה לשאול היום, כשאנחנו דבוקים אחד לשנייה. הוא מחבק, אני מסניפה אותו. זוכר שהבטחתי שאחזור? נכון שקיימתי?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה