מותניים 50 ס"מ ותת מקלע

למה משחקי המחשב מתעקשים להציע לגיימרים דמויות מעוצבות שנראות בנות 13 עם גוף של אישה וקול ילדותי ומוזר? הילה נוגה מורדת עם לוחמת מצולקת ועטורת שיבה. פוסט אורח

10/07/2012
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
»

>> הפוסט פורסם בבלוג "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו"

יצא ככה שהבויפרנד שלי הוא גיימר, ובשנים האחרונות, נעשה מקובל שמשחקי מחשב מאפשרים לשחקן לבחור את המין של הדמות שהוא משחק ולעצב אותה. כיוון שהחצי השעיר הוא בחור סבלני מאין כמוהו, כשהוא מתחיל משחק חדש הוא מניח לי לצלול אל בין התפריטים בכל ההתלהבות של ילדה בגן חובה שתאוות המשחק בברביות שלה גדולה מכדי שהיא אי-פעם תבוא על סיפוקה ולעצב עבורו דמות.

משחק חדש. הוא בוחר – נקבה. סיפור הרקע – לוחמת ותיקה ושבעת קרבות, שנקראת להציל את העולם. תפריט עיצוב הדמות עולה, ומולנו מופיעות פנים של ילדה בלונדינית בת 13, שמורכבות על גוף עם סימני מין משניים שהיו מביישים את המלכה-האם של סימני המין המשניים, פמלה אנדרסון, בשיאם של ימי התהילה עטויי הספנדקס האדום שלה.

אני בוהה במסך ולא מאמינה לה. אני לא מאמינה לפרח הלוטוס החינני הזו שהיא לוחמת שבעת קרבות. מתי בדיוק היא הספיקה לשבוע? בשבועיים שעברו מאז שהיא הפסיקה לינוק? אני לא מאמינה לה שהיא הורגת בידיים חשופות, שהיא מובילה צבאות לנצחונות מלאי תהילה ושהיא שוחטת דרקונים נושפי אש ומעלי תמרות-עשן לפני הקפה של הבוקר. כן, אני מכירה את הסיפור של ז'אן ד'ארק, אבל במציאות, עם הלהט המשיחי, הגישה האגרסיבית והסירוב לאמץ כל מאפיין נשי, אני חושדת שהיא הייתה די רחוקה מבובות המין הילדותיות שהתעשייה כל כך נהנית להמציא, לקורת רוחם של ציבור הגיימרים.

דמות שאני מאמינה לה

אני חופרת ברשימת האופציות שהמשחק נותן, ובמאמץ לא מבוטל מצליחה לגרד דמות שאני מוכנה לחיות איתה. אני בוחרת עבורה שיער אסוף ופרקטי ששיבה זרקה בו, רמז עדין לניסיון החיים הרב שלה. אני מעצבת בקפידה פנים שנשזפו על ידי שמשות שזרחו מעל מאות שדות קרב מרוחקים, ועכשיו הן מבוקעות ומחורצות, השתקפות של הקרקע ממנה היא חיה ואליה היא עתידה לשוב.

אני נותנת לה עיניים שראו זוועות שמוטב לא להעלות על הכתב, אבל גם רגעים של חברות וקרבה ופריחה של הרוח האנושית במיטבה. אני נותנת לה גוף של מישהי שבילתה כל יום בחיים שלה בשימוש בו – בשיוף כל שריר ושימון כל תנועה כדי להפוך למכונה מלחמה משוכללת. אני נותנת לה צלקות – זכר לפעמים הרבות שהיא פגשה את המוות פנים אל פנים ויכלה לו.

וכשאני מסיימת, אני מסתכלת על הדמות שלי ואני אומרת לה "עכשיו אני מאמינה לך".

המשחק מתחיל, וסרטון הפתיחה מראה את הדמות שעיצבתי מנצחת את האויב הראשון שהיה עליה להתמודד איתו. אני שמחה. אבל אז היא פונה לדמות אחרת ופותחת בשיחה, ובת ה-13 הארורה חוזרת מהתהומות אכולי הקורוזיה של ההארד דיסק אליהם שלחתי אותה כדי לרדוף אותי, הפעם באמצעות קולה הדק והילדותי של השחקנית. אני לא מאמינה לה. אני לא מאמינה ללוחמת הזו שככה היא נשמעת כשהיא צורחת הוראות בשדה הקרב.

מלבד מוזיקת הפתיחה הסוערת של המשחק, הצלילים היחידים בחדר הם קולות ההתפוקקות העדינים שהלב שלי משמיע כשהאכזבה גואה ותופחת בתוכו.

מר בחור מתחיל את המשחק מחדש ובוחר בדמות גברית. הפעם הוא משתמש באחד מהעיצובים המוכנים-מראש.

ועוד הערה וחצי לסיום:

  1. הבויפרנד מוסיף שכשיש אופציה לבחור את הקול של הדמות הנשית, הרבה פעמים הבחירות היחידות יהיו קול ילדותי ומעצבן, או קול של פסיכית, שאין סיכוי שהוא ירצה לבחור.
  2. ולהבדיל – קומנדר שפרד הנשית שלי הייתה מגניבה טילים וגם מאד משכנעת. סוג של דמי מור בג'י.איי ג'יין (רק עם עור כהה ואף נשרי), וזה, כידוע, המראה הנשי הכי מוצלח שהוליווד הצליחה לייצר אי פעם עבור אישה בועטת-עכוזיים. זה ושרה קונור בשליחות קטלנית 2.

צילום: thinkstock




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה