ענת הראל שורדת בארמניה

עד לרגע העלייה על המטוס לארמניה - עדיין הייתי אכולת יסורי מצפון על כך שאני עוזבת (שוב) הכל ונוסעת לעשרה ימים שלמים. עד לרגע כתיבת מילים אלו, כשבועיים מאז חזרתי מארמניה - הלב שלי עדיין שם מסרב לעשות עליה

17/03/2016
ענת הראל קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ענת הראל רצה בארמניה. צילום: סמדר איבצן קלר

באמצע יוני יצאתי למסע של "מאגמה צ'אלנג" לארמניה ולחבל קראבך. מסע ג'יפים בן 10 ימים עם עוד כ-30 נשים שלא הכרתי קודם למסע.

הנשים המופלאות של צוות המנהלה

אם היו מבקשים ממני "לפצח" את הקוד שהפך את המסע הזה לכל כך מוצלח הייתי בוחרת ב-3 דברים: צוות המנהלה המפעיל את המסע, הבנות אשר חלקו איתי את המסע ואחרונה חביבה - ארמניה בכבודה ובעצמה.

כמעט ורציתי לומר שהצוות שהוציא אותנו למסע ודאג לנו לכל אורכו מורכב מנשים מופלאות... אבל האמת היא שהיו שם גם 4 גברים לא פחות מופלאים, רק שמתוך כבוד לעובדה שמדובר במסע של נשים, הם שמרו על פרופיל כל כך  נמוך עד שכמעט ולא הורגשו. מדהים לראות חבורה קטנה של גברים לוקחת על עצמה תפקידים משמעותיים ביותר ועדיין מצליחה להשאר רואה ובלתי נראית – אני זוקפת זו לזכותם.

אבל הבה נעסוק בנשים אשר ניהלו את המסע שלנו, שכן מדובר בקבוצת נשים, אשר אחת-אחת שבו את ליבי ולימדו אותי באיזו יעילות, חן וחדווה דברים יכולים להתנהל כשההגה בידיים שלהן (תרתי משמע). העובדה שמדובר בקבוצה של נשים הקשורות אחת לשנייה בעבותות של אהבה והערכה חילחלה אל כולנו והפכה לרוח המסע הזה. אני מודה באשמה: יש לי נטייה לציניות, אבל אל מול הנתינה האינסופית, החיבה וההומור המשובח של הצוות שהוביל את המסע – אפילו אני הפכתי לרכיכה וחוש הביקורתיות שלי אופסן כלאחר כבוד בתא צדדי מאוד בתיק המסע שלי.

חברותי למסע

"נפלתי" טוב. פשוט מעולה. אני לא יודעת אם באמת היה לי מזל גדול עם קבוצה של נשים שהיה קל, נוח ונעים להסתדר איתן או שאולי האוויר של ארמניה עשה את זה אבל משהו בכימיה הכללית פשוט עבד. יתכן שאי המצאותם של גברים כחלק מהמסע גרם לדינמיקה הזו לעבוד כל כך טוב. האמת היא, שגם כשיש רק נשים בסביבה אנחנו עדיין מרגישות צורך לעשות רושם האחת על רעותה (באופן טבעי מאוד), אבל זה ללא ספק בא ממקום אחר, ולתחושתי נקי יותר ועם מניירות פחות לוחמניות ויותר מסבירות פנים.
האינסטינקט החייתי של כיבוש תשומת הלב הגברית מנוטרל ובמקום בו הוא קבור, פורחת חביבות של שותפות גורל והיכולת לצחוק על עצמנו בלי לפחד כמה אידיוטיות אנחנו נראות כלפי חוץ. ניתנה לי אפשרות נדירה להכניס לחיי נשים יוצאות דופן, שאילמלא המסע הזה לא הייתי יודעת כלל על קיומן - איזה פיספוס זה היה יכול להיות!

הו אמא ארמניה

אין מה לומר, הוקסמתי עד לנימי נשמתי! יש בה משהו אחר, בארמניה: הנופים מזכירים לעיתים את שוויץ המושלגת וירוקת ההרים ולעיתים את הנוף הים תיכוני. העושר של הטבע על אוצרותיו הרבים מול העוני של תושבי הכפרים. ארץ למודת קרבות, אשר חלקים נקרעו ממנה ב"עזרתה" האדיבה של ברית המועצות לשעבר, חלקם לא הוחזרו עד לעצם היום הזה ומעוררים בתושביה געגועים וכמיהה אינסופיים.האדיבות והעדינות שובת הלב של העם הארמני הפתיעו אותנו אל מול האפרוריות ושאריות הכבדות הסובייטית שעדיין ניכרת בחלקים רבים של ארמניה.

שוב ושוב נהנינו מהפליאה על פניהם של המקומיים, כאשר שיירת הג'יפים שלנו חצתה את שבילי הכפרים ורק התעצמה בכל פעם בה הם קלטו כי נשים הן אלו הנוהגות ומנופפות להם מכל ג'יפ. מיותר לציין כי נהיגה בג'יפ היא לא חלק מהפעילות השוטפת של נשות ארמניה הכפריות (או נהיגה בכלל לצורך העניין) והזחל הממונע המשתרך לאורך שבילי העפר הפך לאטרקציה בידורית עבור המקומיים, לא פחות מאשר הם היו עבורנו.

בקרבת עיר הבירה ירוואן,  התנשא מעלינו פסל עצום של אישה נושאת חרב הנראית כמו אלה המביטה עלינו בני התמותה מלמעלה – זוהי "אנדרטת אמא ארמניה" ובדמות הזו אני שומרת את ארמניה בדימיוני – כמו אם גדולה למודת קרבות ושכול, שאיבדה רבים מבניה ומביטה על הנותרים בחמלה ועוצמה אינסופיים.

לסיכום, היו אלו 10 ימים של פסגות מושלגות, הרי געש זקורים, גבעות מוריקות, כפרים ציוריים, מרבדי פרחים בצבעים שרק הטבע יוכל לייצר, יערות בתוליים, נחלים שוצפים, עיניים ששותות בצמא מראות משגעים, אזניים קשובות  לסיפורה של ארץ מיוחדת במינה ולב פתוח להכיל את הכל, או כמו שנאמר: למה מגיע לי כל הטוב הזה?

.

להרשמה למסע




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה