אני בדיכאון? אני רק עצובה. מאוד עצובה

אריאלה רביב היתה בטוחה שהיא לא בדיכאון, לא צריכה פסיכיאטר ו"תרופות זה משהו שמשוגעים לוקחים". היום היא נזכרת: איך התגברה על הסטיגמות, התחילה טיפול וחזרה לעצמה

08/07/2012
אריאלה רביב קבלו עדכונים מAriela
  • RSS
» קצת אבדה לה הדרך. אריאלה רביב

אלה היו הרעים שבזמנים, באמת. הרגשתי כאילו... לא, בעצם להגיד שהרגשתי יהיה אידיוטי, לא היה רגש במובן של משהו שמתרחש בתוך הנפש, היה כאב קהה וענן גדול שאפף אותי, וידיעה ברורה שכך זה יימשך לתמיד, וזהו.

לשמחתי, או מזלי, או אלוהים יודע מה, החלטתי שאי אפשר ככה יותר, ופניתי לפסיכולוגית שהייתי אצלה בטיפול בעבר, אישה מקסימה, פסיכולוגית ילדים בהתמחותה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה, אז, בתור שבר הכלי שהייתי. היא פינתה לי תור בזריזות, ואני ישבתי שם על הספה, ובניתוק סיפרתי לה מה עבר עליי בחודשים האחרונים. היא הקשיבה לי, ואז הפילה לי פטיש על הראש: "אני חושבת ששיחות לא יספיקו כאן," היא אמרה, "הייתי רוצה שתיעזרי גם בטיפול תרופתי."

מייד נהגתי בבגרות, ופרצתי בבכי, כי כאילו, תרופות?! זה משהו שרק משוגעים אמיתיים לוקחים, ואז הם מריירים וכל מיני כאלה, לא ולא ולא: אני לא משוגעת, אני רק עצובה. מאוד עצובה. ממש ממש עצובה. ורק קצת אבדה לי הדרך. ואני לא בדיוק מוצאת טעם לחיי או תחושת עתיד. וכולה ירדתי ל-45 קילו, זה מצדיק לתת לי תרופות של משוגעים?

"אפשר לחכות, אבל למה לסבול בנתיים?"

עכשיו, אנחנו מדברים פה על לפני הרבה זמן, כן? תרופות נוגדות דיכאון לא היו נפוצות אז. אי אפשר היה לגשת לרופא כל שלושה חודשים, לחייך יפה ולבקש מרשם. היה צריך להיפגש עם פסיכיאטר בשביל זה, ולא פגישה אחת, לא ולא, לפחות שתיים-שלוש פגישות הערכה לפני שבכלל מתחילים, והסטיגמה, הסטיגמה!

הפסיכולוגית המקסימה אמרה שאם אני לא רוצה לא חייבים, ושאפשר לחכות שהגל יעבור, אבל למה לסבול בינתיים? היא הסבירה לי שמדובר בתרופות מאוד יעילות, כמעט ללא תופעות לוואי, ושהיא ראתה איך הן קיצרו טווחי דיכאון בצורה מרשימה מאוד. כאן הזדקפו לי שוב האוזניים, דיכאון? מה פתאום דיכאון? אני, בדיכאון? אני הלא שמש קטנה וחייכנית, פשוט הכול נורא מעונן מסביב, דיכאון, איזה רעיון מטופש, משוגעים יכולים להיות בדיכאון, אני לא משוגעת.

אז שוב היא הסבירה בסבלנות שלא חייבים, ושהיא אכן לא מוסמכת לאבחן דיכאון, אבל על סמך ניסיונה, נראה לה שאני דווקא כן שם, הנה טלפון של פסיכיאטרית מקסימה שגרה ממש קרוב אליי, ושאני אחשוב על זה.

חשבתי, חשבתי, חשבתי, התקשרתי, נפגשתי עם הפסיכיאטרית, שלוש פעמים, ובסופן היא הגיעה למסקנה שאני אכן אה, נו... בדיכאון, ושיכול להיות שתרופות יעזרו לי. כמו כן היא הסבירה לי שייקח להן בין שלושה ל-6 שבועות להשפיע, ושאולי בהתחלה אני ארגיש קצת עצבנות, אולי החמרה בדיכאון, או חרדה, ושאדע לי שאלה תופעות לוואי מוכרות, שיעברו.

הערפל מתפוגג

קשה לי לתאר את עומק הבושה שהרגשתי כשהלכתי בפעם הראשונה לבית המרקחת לקנות, ילד בתול בן 16 בשנות ה-50 באמריקה שמנסה לקנות קונדומים היה פחות נבוך ממני, אבל עשיתי את זה, קניתי, בערב הגעתי הביתה, וברוב טקס ופחד לקחתי את התרופה בפעם הראשונה.

ואתם יודעים מה קרה? זה עבד. זה פשוט עבד, תוך שבועיים הערפל התפוגג, והתחלתי לחזור לעצמי, שוב לאוכל היה טעם, לקום בבוקר לא הייתה מטלה שלא היו לי כוחות להתמודד איתה, והעתיד לא נראה כמו בור אפל שאין שום טעם לנסות להגיע אליו.

האם מדובר בתרופת קסם? לא. כי אחרי שהערפל התפוגג הייתי צריכה ללמוד קודם כל מי אני בלי הערפל, איך הגעתי לשם בכלל, ואיך החמרתי את המצב, אבל כל עוד הערפל היה שם, יכולתי רק לשבת ולחכות שמשהו יקרה. סביר להניח שמתישהו הדיכאון היה עובר מעצמו, זה הרי בא בגלים, אבל למה לחיות בכלל בתוך הכאב הבלתי פוסק הזה, בתוך מאמץ השרדות אין סופי? מרגע שהערפל הוסר מעליי יכולתי להתחיל תהליך מאוד ארוך ומשמעותי של היכרות עם עצמי שנמשך עד היום, וכנראה יימשך עד יומי האחרון, או עד שהאלצהיימר יכה, מה שיבוא קודם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה