5 שאלות לאלונה קמחי

על "ויקטור ומאשה" החדש והמשובח, על הגירה אז ועכשיו, ועל פרנסה וכתיבה: "אני מרגישה כמו גרפומנית מזוכיסטית ועלובה שכותבת למרות שנוהגים כלפיה בזלזול משווע"

05/07/2012
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS
» אלונה קמחי, צילום: אריאל ון סטראטן

הספר החדש של אלונה קמחי "ויקטור ומאשה", הוא אחד היפים והנחרטים בהכרה שקראתי השנה. הוא מספר את סיפורם של אח ואחות, היא בת 17 והוא בן 16 העולים מבריה"מ בשנות השבעים לקריית ביאליק, וזמן לא ארוך אחר כך,הוריהם נהרגים בתאונת דרכים. לאחר תקופה בה הופרדו למוסדות שונים עולה ארצה סבתם, קתרין, שונאת ה"ז'ידים", אחת הדמויות המרתקות לטעמי שנבראו בספרות המקומית, והם מתאחדים וגרים עימה. שניהם עורכים את נסיונותיהם מכמירי הלב להתערות בישראליות של שנות השבעים, "הצברית", שניהם נכשלים באופנים מרהיבים.  זה ספרה הרביעי של אלונה קמחי (ויש לה עוד ספר ילדים), שעלתה בעצמה מלבוב ברוסיה ב1972 לקריית ביאליק. שאלתי אותה 5 שאלות, על הקשר בין הרומן לביוגרפיה, על העטיפה השנויה במחלוקת, על המהגרים עכשיו ועל חוק הספרים. תשובותיהה, כיאה ליוצרת לא שגרתית, הלכו רחוק הרבה יותר.

עד כמה זה מבוסס על זכרונותייך כעולה לישראל (באיזה גיל?) ואיך ניגשת לזכרון הזה כיום?

חלקים גדולים מהספר הזה קשורים בקשר ישיר לזיכרונות שלי מהתקופה שבה עליתי לארץ עם משפחתי והתחלתי להתאקלם בארץ. המקומות, האנשים, הנופים. השתמשתי בכל אלה על מנת למקם בהם ולהקיף בהם את הגיבורים שלי. תמיד נשאלת אותה שאלה נאיבית – עד כמה הסופר נוכח בגיבורי הספר שלו. התשובה לכך היא לעולם מורכבת אך בו זמנית גם חד משמעית – ישנו קו גבול קשיח ובלתי חדיר בין החיים לכתיבה. הכתוב הוא פיקציה, פרי המעשה הספרותי, גם כאשר הוא ניזון מזיכרונות אמיתיים ומחשבות אמיתיות. עברו הרבה מאוד שנים מאז שעליתי לארץ וגם מאז שהתחלתי לכתוב עד שבחרתי לעסוק בנושא העלייה דווקא בעבודה שלי. אני מניחה שיש לכך סיבות ששייכות יותר למיני מהלכים פסיכולוגיים סמויים מהעין המודעת, אך זה קשור לא פחות בדברים שעניינו אותי בתקופות שונות של העבודה שלי ולחלקם הייתה תחושת דחיפות גדולה יותר מאשר לאחרים.

בהרבה מובנים לכתוב על הגירה ולשאוב חומרים מהחוויה שלי היה הדבר הכי טבעי לעשות. זה היה מוזר בהרבה מובנים כי מדובר בזיכרונות ישנים מאוד ולהעלות אותם על פני השטח היה קצת כמו לחשוף כתב סתרים. את מה שהיה חסר כמובן השלים הדמיון. הרבה דברים נשכחים צצו ועלו במהלך העבודה כי היתי כל כך ממוקדת בתקופה ההיא. דברים שהצליחו להפתיע גם את עצמי. האמת לאמיתה היא שהתכנים של הספר הזה, כמו תכנים של כל ספר אחר שלי, מפסיקים לעניין אותי די מהר לאחר הגיית הרעיון לספר וסימון כללי של ההולך להתרחש בו. עיקר העניין שלי נח במעשה הכתיבה עצמו. באסטטיקה שלו, באופנים שבהם אני בוחרת על מנת לספר את הסיפור. באופן אבסורדי – הסיפור עצמו הוא כמעט שולי עבורי.

כמה  זמן ארכה כתיבת הספר?

מאז תחילת כתיבת הספר ועד סיומו חלפו חמש שנים שרק את חלקן הקדשתי לכתיבה. היו חודשים ארוכים בהם לא עבדתי על הספר אלה על דברים אחרים בעוד כתב היד חיכה לי בסבלנות (או לא). בדיעבד נדמה לי שיכולתי להתמקד יותר ולכתוב את הספר הרבה יותר מהר, אבל הדברים לוקחים כמה שהם לוקחים ויש יתרונות בעבודה שמתפשטת על זמן ארוך ולו רק בגלל האפשרות להפוך בדברים שוב ושוב, להעמיק ולהתפתח במשך העבודה עצמה.

מדוע בחרת כעטיפה צילום מפורש כל כך שלא מותיר מקום לדמיין את הגיבורים?

אני יודעת שזה לא מקובל לבחור בעטיפות שמציגות את הגיבורים במפורש. יש מין אמונה גורפת שעל הסופר להניח לקורא לדמיין לעצמו את הדמויות, אבל במקרה הזה כמו במקרים רבים בחיי בחרתי את הפחות שגור והרשתי לעצמי להתענג על בחירת הגיבורים שלי כפי שהם נראים בעיני רוחי. אני נורא אוהבת קולנוע, למעשה זו התשוקה הגדולה ביותר שלי אחרי הספרות ולהעמיד ולצלם את העטיפה היה כמו תהליך בימוי של סרט זערורי והשתוקקתי לביים את הסרט הקטן הזה שלי. נדמה לי שקל להבחין בכך שהתצלום על העטיפה נראה כמו פריים של סרט וזה מה שרציתי שיהיה. מקווה שעם הזמן אוכל לביים סרט אמיתי על פי הספר הזה.

האם לדעתך יש בתובנות העולות מהספר מכנה משותף עם מצב המהגרים העכשווים כאן?

נדמה לי שיש הרבה מן המשותף לגבי תובנות ההגירה בספר עם מצבם של מהגרים באשר הם. אך עם זאת ישנם כמובן הבדלים רבים בין חוויית ההגירה של העולים בשנות השבעים לחוויית ההגירה של העולים לארץ בעשרים השנים האחרונות. ראשית כל מושג הישראליות השתנה מאוד. להיות ישראלי כיום הוא מערך הרבה יותר אקלקטי ומגוון מאשר בתקופה ההיא  כשלהיות ישראלי היה דבר ספציפי מאוד, אשכנזי מאוד, מין צברים שזופי רגליים ובעלי ערכים מסוימים. להיות ישראלי היום זה משהו הרבה יותר רחב ומקפל בתוכו הרבה יותר תכונות ואפשרויות. בנוסף לכך גם טיבה של העלייה עצמה השתנה. העלייה הנוכחית מברית המועצות היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר עצמאית מבחינה רעיונית. לבני העלייה הנוכחית יש הרבה פחות צורך להידמות לאיזשהו מודל ישראלי קיים. הם עצמם בתפיסתם חלק מהישראליות הזאת, גורם פעיל בהשתנות שלה ובצורותיה החדשות.

הנוער של העלייה הנוכחית מנוע מהשאיפה מלהידמות בדחיפות לאיזשהו אבטיפוס של ישראלי שחיכה להם כאן עם הגעתם. יש להם תרבות משלהם אותה הם מטפחים, מוסיקה, ספרות. רובם פחות ציונים ואידיאליסטים מבני העלייה שלי וזה גם גורם באופן ההתאקלמות שלהם בארץ. כוחה האבסולוטי של מפא"י הישנה עם הדימויים והערכים שלה דעך מזמן והרבה דברים שלא נחשבו ישראלים בזמנו הם לגמרי ישראליים עכשיו. מיקמתי את עלילת הספר בשנת שבעים ושבע, שנת המהפך הגדול כשהליכוד זכה בבחירות לראשונה מאז קום המדינה. זו הייתה נקודת מפנה של דברים רבים ובין השאר גם של מה נחשב ישראלי. פתאום עולי צפון אפריקה התחילו להיחשב לא פחות ישראלים מבני הקיבוצים. אוכלוסיות שונות, "גלותיות" שהתקיימו בשולי הישראליות המוגבלת, הדי גזענית, הפכו לישראליות למהדרין. התוצאות של המהפך הזה נראות גם היום. איש לא יעלה בדעתו לחשוב שמי שעלה מגרוזיה או מאתיופיה הוא פחות ישראלי מכל אחד אחר.

מדברים הרבה כרגע על חוק הספרים ונזק שעושות רשתות הספרים למצב הספרות, מה עמדתך בנושא? האם הרגשת נפגעת בהכנסותייך בעשור האחרון בעקבות המפה הזו?

אני מרגישה שדיברתי על חוק הספרים כל כך הרבה שהפכתי לצרודה לגמרי, בפרט עכשיו, אחרי שבוע הספר, כשהעניין הזה הפך למרכזי ועלה לכל כותרת אפשרית. לכן לא אכנס עכשיו להסבר פרטני של הנושא ואומר רק שהמצב כמו שהוא כיום מבזה את העבודה שלי ואת עבודתם של כל עמיתי הסופרים. זה בזיון מתמשך ואני מקווה שחוק הספרים, אם וכאשר יעבור ישפר ולו במעט את המצב המחפיר בו מצאו הסופרים העבריים את עצמם. זה בלט במיוחד בשבוע הספר האחרון כשמחירו של ספר ברשתות השיווק עמד על עשרים וחמישה שקלים, פחות ממחיר של סנדוויץ' בבית קפה. אין לי מושג איך יתגלגלו העניינים מכאן והלאה. אין ספק שאם יחול איסור על מבצעים בשנה וחצי הראשונות ליציאת הספר לחנויות, זה יטיב מעט עם הסופרים והמולים אבל אני לא יודעת לומר עד כמה ואילו פרצות ישנן בחוק הזה שעוד יפתיעו אותנו בעתיד. יש לכך היבטים רבים גם לגבי קיומה של הספרות עברית בכלל, לא רק לגבי הספרות שנכתבה בשלושים השנים האחרונות אלה של הספרות העברית בשלמותה. מגוחך אפילו לדבר על פרנסה במצב הקיים. לפעמים אני מרגישה כזה עלבון ויאוש שלא בא לי להמשיך לכתוב בכלל. אני מרגישה כמו גרפומנית מזוכיסטית ועלובה שכותבת למרות שנוהגים כלפיה בזלזול משווע בעוד היא ממשיכה להתעקש כמו טובע שנאחז באיזה קש דמיוני. אני מקווה שהשנה המצב הגיע אל תחתית התחתיות ושמכאן אפשר יהיה רק לעלות. הלוואי.

סוף

צילומים: אריאל ון-סטרטן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה