למה אנחנו מתנהגים כמו אויבים?

מיה גרינברג חזרה לביקור מולדת. הלחץ והמתח בכל פינה ורגע שיגעו אותה. והיא שואלת: מה צריך לקרות פה כדי שנתחיל להתחשב ונהיה נחמדים אחד לשני, קצת יותר כמו משפחה?

02/07/2012
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» יאללה, סעו כבר, סעו. צילום: Thinkstock

נחתתי, ביקור מולדת, כולי התרגשות געגועים חונקים וצפייה. לא עוברות דקות עד הפגישה עם המציאות הבלתי נתפסת של המדינה. הנה חזרתי לקלל בכביש. בעיקר בלב, אבל לפעמים מסתננת לי אחת החוצה. ואז השאלה "אבל למה?" שוב ושוב אני שואלת את עצמי אבל למה? למה המדינה נמצאת במצב שבו היא נמצאת?

למציאות בישראל אין  רגע דל. במהלך יממת הטיסה שלי לארץ התחדשו החדשות בקסמים, באמירות מצערות של חברת כנסת, והמשיכו באלימות של התחדשות המחאה על 85 עצורים, שמשות מנופצות של בנקים ואיילון אחד חסום, משטרה שמואשמת באלימות, הצתה, 300 דונם של חורש טבעי הלך לעולמו, ושעתיים של תקועים בכביש מספר 1. לא משעמם כאן, אפילו די מסעיר, בכל פינה מתרחש הדבר הבא, ומה שמדהים שנראה שהדבר הבא בכלל לא קשור לאירועים האחרים אלא מבקש לתפוס את מקומו בכותרות.

חזרה לסיר הלחץ

כמעט שנה שלא הייתי כאן, ואני מרגישה שחזרתי לסיר לחץ שורק ומזיע. לחץ שגם אחרי שבועיים אני לא מצליחה להתרגל אליו. אני נוסעת בכביש, מנסה לשמור מרחק סביר, של מכונית אחת בערך, ביני לבין המכונית שלפניי, בפקק שכנראה הונצח כאן בתקופה שלא הייתי, וכבר נכנסות בו שתי מכוניות. "אבל למה?" אני שואלת בלב דופק מאימה ובולמת, כמעט ששכחתי להסתכל במראה, כי גם מאחוריי לחוץ. שלא לדבר על חנייה, איך העזתי להחנות פעם בתל-אביב, לא פלא שכל המכוניות שרוטות ופגועות טמבון. איזו צפיפות. כמה מכוניות עלו לכביש בשנה האחרונה? למה לא מרחיבים את כביש החוף? מה יהיה בשנה הבאה? איזה לחץ!!

והלחץ הזה ממשיך איתי לכל פינה במדינה. בתור למעדנייה בסופר, בחניון הציבורי, בלקחת את האוטו של אחותי לשטיפה, לתדלוק, "אבל לא ביקשתי שתמלא לי שמן", במזנון בים, כל הזמן ההרגשה שמישהו הולך לנצל אותי, הולך לעשות עוד קצת כסף על חשבון התמימות שלי. אני רואה איך חברתי  מתמקחת על שנת מנוי בקאנטרי. "זה לא אמור להיות מחיר פיקס?" אני שואלת לאחר שהייתי עדה למיקוח שוק למהדרין. אני מתחילה להיזכר, הכל היה כאן גם קודם, בכל 36 שנות חיי בישראל עד לפני כשנה, רק שפשוט הייתי חלק מזה. חלק בלתי נפרד ממציאות של לחץ.

זה מרגיש לי שאנחנו לחוצים ואנחנו מלחיצים אחד את השני. אנחנו רוצים הכל מהר, אנחנו רוצים הכל עכשיו, ולא ממש אכפת לנו מזה שלצידנו. הרמזור ירוק, אז מה אם אני שלישי בתור לרמזור, אני צופר. ואם אני ראשון אוי ואבוי שאוריד את העיניים מהרמזור, הרגל מחכה על הגז, שמא יצפצפו לי על השנייה. אני לא מאמינה שלמישהו פה באמת אכפת ממני, אפילו לא לרגע.

חיים בחוסר אמון מוחלט

נהיה פה מצב של חוסר אמון מוחלט בין בני אדם. אנחנו לא מאמינים זה לזה. לא מאמינים שמישהו יכול לומר לנו פה את האמת בלי להוציא משהו מאיתנו. כל מבצע, כל דיל, כל הבטחה של איש ממשלה, כל מחיר שנקוב על שלט בכניסה לחניון, כל מילה של מוכר ארטיקים, של מוסכניק, חשמלאי, ואפילו מחמאה מהשכנה- איפה הקטץ' אני שואלת את עצמי, מה רוצים להוציא ממני, איפה המכשלה?

בינינו, כולנו לוקחים קצת על חשבון השני, כולנו רוצים בשביל עצמנו יותר. אז אני אקח בסופר עוד איזה שתי שקיות אקסטרה, שיהיה בבית, אז אני אכנס במהירות למעגל תנועה, אפילו שיש בו כבר מכונית, או נהבהב בחוסר סבלנות בנתיב השמאלי ואפילו הימני?! או נזרוק לפח אשפה של אחרים, ובכלל נזרוק אשפה, שאחרים ינקו.

זו לא הממשלה, זה אנחנו

להרגשתי, שורש הבעיה אינו הממשלה, או המצב הביטחוני, ולא בעלי העסקים והמוסכניקים. הבעיה היא מערכות היחסים בינינו, בין כולנו. זה מתחיל בתחושת ה"מגיע לי" גם אם זה בא על חשבון אחרים – ואין מישהו שלא מרגיש את זה במדינה. והראייה העצמית הזו היא בעוכרינו. זה אבסורד, הרי כולנו מפסידים מזה. זה יוצר מציאות בלתי נסבלת, ותחושת אי אמון שמחלחלת ופורצת בכל פינה.

אז אני חוזרת הביתה, כלומר לבית הממוזג שבו אנחנו מתארחים, אבא שלי פותח לי את הדלת, הבת שלי קופצת עליי בשמחה ובעלי עם מבט מחייך ומכיל מציע לי כוס מים צוננים. וזה מחמם לי את הלב ועושה לי את היום, ואני רוצה רק לתת להם חזרה ולהיות מכילה ונחמדה. וזה מעלה לי שאלה למה כולנו, החברה הישראלית מתנהגים כמו אויבים, ומה צריך לקרות פה כדי שנתחיל להיות קצת יותר מתחשבים אחד בשני, קצת יותר נחמדים זה לזה, קצת יותר כמו משפחה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה